צריך להבין מדוע מקדים הרמב"ם - במנין המצות שבספר המצות, ובתחילת הלכות תפילין, ובגוף ההלכות - את ההלכות דתפילין של ראש להלכות תפילין של יד, דלא כסדרם בפסוק "וקשרתם לאות על ידיך והיו לטטופות בין עינך"?

והנה, יש שכתבו שזהו מפני שקדושת תפילין של ראש גדולה מקדושת תפילין של יד (כמו שרואים מזה ש"תפילה של ראש אין עושין אותה של יד"). אך קשה לפרש כן דעת הרמב"ם שהרי מביא סדר זה גם לענין הנחתם וברכתם – שבזה גזרה תורה שתפילין של יד קודמת?

והביאור בזה: הראגטאשאווער מבאר שבתפילין של יד המצוה היא הקשירה – "וקשרתם גו'" – ואם כן המצוה היא רק ברגע הקשירה (וזה שצריך להניחם כל היום הוא מפני ענין צדדי "שכל זמן שבין עיניך יהיו שתיים"). ובתפילין של ראש המצוה היא שיהיה מונח – "והיו גו'" – ואם כן המצוה הוא בכל רגע שמונחים. ולכן בספר אהבה – שענינה "המצות שהן תדירות שנצטווינו כדי לאהוב את המקום ולזכרו תמיד" – העיקר הוא של ראש שהמצוה היא תמיד.

ובפנימיות הענינים: תפילין של יד הוא כנגד הלב – מדות, ותפילין של ראש הם על הראש – מוחין, ולכן בתפילין של ראש ישנם ד' בתים כי ענין המוחים הוא התחלקות לפרטים, משא"כ תפילין של יד הוא בבית אחד כי המדות הם למעלה מהגבלה והתחלקות לפרטים. והנה, הבינוני אינו יכול להפך את מדותיו ואם כן המצוה היא רק פעולת הקשירה – בחינת אתכפיא לשלוט על עצמו שלא להוציא תאותו לפועל. אך מוחו הוא ברשותו "שיכול להתבונן בכל אשר יחפוץ", ולכן המצוה הוא תמיד. אך אעפ"כ "כל זמן שבין עיניך יהו שתיים" כי כדי שעבודת המוח יהיה כדבעי מוכרח שגם ליבו יהיה משועבד כל היום – בדרך אתכפיא על כל פנים.

ובעומק יותר: ישנם ב' בחינות בעבודת ה'. (א) שמצד חיצוניות המוחין ההשפעה על המדות הוא בדרך פעולה – שעבודת המוח – שהוא באופן תמידי – פועל בדרך פעולה על הלב, שהמוח מקשר את הלב להקב"ה. (ב) אך כשמתעלה בעבודתו, עד שעבודתו הוא מצד פנימיות המוחין – שהיא מצד עצם הנפש ולכן השפעתה היא בכל חלקי האדם בשוה – אז המדות נגררות בדרך ממילא אחר המוחין, ואז תפילין של יד ותפילין של ראש הם מצוה אחת, והמדות נגררות אחר המוחין - "כל זמן שבין עניך יהו שתיים"