ברש"י (ד, מא): "אז יבדיל: נתן לב להיות חרד לדבר שיבדילם, ואע"פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען אמר משה מצוה שאפשר לקיימה אקיימנה".

וצריך להבין מדוע מביא ב' ענינים אלו – (א) "אז" קאי על המחשבה (כי "אז" הוא לשון עבר ו"יבדיל" לשון עתיד, וא"כ צריך לפרש שקאי על המחשבה ש"אז נתן לב להיות חרד"), (ב) ושהבדילם אף על פי שלא קלטו אז – בדיבור המתחיל אחד, ומדוע לא חילקם לב' דיבורי המתחיל כדרכו? ומהו הענין המיוחד שעל זה קאי "אז" (על דרך "אז ישיר" שפירושו "אז כשראה הנס")?

והביאור בזה: עד פרשתנו חשב משה שיתכן שיוכל להיכנס לארץ ישראל, ורק כשנאמר לו "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה גו' לא תעבור את הירדן הזה" אז דוקא נתן לב להיות חרד להבדיל את הערים. והחרדה הוא משום שפחד שמא רצון ה' הוא שלא יקיים מצוה זו כי היא על דרך המצות התלויות בארץ (שהרי הערים שבעבר הירדן אינן קולטות עד שיובדלו הערים שבארץ ישראל).

ועל דרך ההלכה: בהלכות רוצח ושמירת נפש מבאר הרמב"ם "מצות עשה להפריש ערי מקלט שנאמר שלוש ערים תבדיל לך" – שבתחילה מביא את הפסוק שלש ערים שקאי על הערים שבארץ ישראל שהם עיקר ענין ערי מקלט. ולאחרי זה ממשיך "ושש ערים היו שלש הבדיל משה רבינו בעבר הירדן ושלש הבדיל יהושע", שבפועל היו שש ערים שבהם נהג דין ערי מקלט. ובההלכה שלאחרי זה "אין אחת מערי מקלט קולטות עד שיובדלו כולם" – שאין חלות שם ערי מקלט על הערים שבעבר הירדן עד שיובדלו הערים שבארץ ישראל שבהם עיקר חיוב וענין ערי מקלט.

ועל פי זה יש לומר שישנם ב' אופנים לבאר מה היה גדר פעולת משה (לפני שהובדלו שאר הערים) אופן א' הוא שזה היה הכנה בעלמא, ויהושע היה צריך להבדילם פעם נוספת – וזהו שיטת הרמב"ם שאומר "הואיל ובאה מצוה לידי" שההדגשה היא על פעולת הגברא. ואופן הב' הוא שלאחר שיהושע הבדיל את הערים שבארץ ישראל חל ממילא גדר ערי מקלט על הערים שבעבר הירדן מצד פעולת משה – שעל פי זה לא היה יהושע צריך להבדילם פעם נוספת. וזהו שיטת רש"י שכתב "מצוה שאפשר לקיימה" – שההדגשה היא על האפשריות שמצד החפצא.

מיינה של תורה: משה העלה את בני ישראל שבדורו לבחינת "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" שלכן לא הוצרכו לערי מקלט (שלכן לא קלטו הערים שבעבר הירדן עד לזמן יהושע). אך מכל מקום ההפרשה דערי מקלט – שענינה "ונס גו' וחי" היה צריך להיות על ידי משה, כי על ידו נמשך החיות ד"ואתם הדבקים גו'" לכל אחד מישראל. והאופן הא' הנ"ל – שפעולת ההפרשה הוא רק הכנה בעלמא – מדגיש שבחינת משה הוא למעלה מערי מקלט. והאופן הב' – שמשה פעל חלות שם עיר מקלט (לאחר שהבדיל יהושע את הערים שבארץ ישראל) – מדגיש שמשה "נתן לב להיות חרד" לירד למקום המות והטומאה כדי להמשיך חיות גם למי שנפל שם, שמפני שמשה הוא רועה נאמן של בני ישראל לכן "נתן לב" שגם אלו שנמצאים בגולה יהיו בבחינת "וחי".