לקוטי שיחות חל"ח ע' 72 (חוקת א)
קיצור
בהלכות טומאת מת מבאר הרמב"ם שבהצלה מטומאת אהל על ידי כלים המוקפין בצמיד פתיל מצינו ג' חלוקות: (א) כלים שאין מקבלים טומאה מצילים בצמיד פתיל על מה שבתוכם – גם מדרבנן. (ב) כלי חרס המוקף בצמיד פתיל מציל מדאורייתא על הכל, אך מדרבנן מציל רק על אוכלים ומשקין ואדם. (ג) אדם שבעליה וקדרה על פי הארובה – מדרבנן אין הכלי חרס מציל על האדם שבעליה.
והביאור ההלכות אלו בפנימיות הענינים: אלוקות הוא חיים, ואהל המת קאי על כללות עולם הזה, שבהיותו בעולם הזה צריך האדם לשמירה יתירה, שבעת עסקו בתורה ומצות אינו מקבל טומאה, אך כדי שגם כשעוסק בצרכי גופו יהיה משומר מטומאה עליו לשנות מהותו של הגוף. ובזה ישנם ב' אופנים:
(א) (דין הא' הנ"ל) כשהכלי – הגוף – אינו מקבל טומאה, כי עיקר עבודתו הוא עבודת הנשמה והגוף אינו מסתיר ואינו מגביל על הנשמה ולכן אינו מקבל טומאה. (ב) (דין הב' הנ"ל) כלי חרס הנעשה מעפר – שהגוף בטל – "ונפשי כעפר לכל תהיה", שבעצם הגוף מסתיר על הנשמה – שלכן הוא מקבל טומאה – ורק שזיכך את גופו ועד שהגוף בטל לגמרי שכל ענינו הוא לגלות את הנשמה. ובשני אופנים אלו אמרה תורה שניצל מהטומאה רק באם הוא מוקף צמיד פתיל – שהוא שקוע כל כולו בעבודה זו – משא"כ אם יש פתח לאויר העולם אזי לא ניצל מטומאת אהל המת.
ורק שבאופן הב', מפני ששייך על כל פנים לקבל טומאה, גזרו חכמים טומאה על כלי שטף ובגדים – שהם דברים שמחוץ להאדם שלכן אין קדושת נשמתו מאירה בהם כל כך, ורק (אדם – הנשמה – ו)אוכלים ומשקים אינם מקבלים טומאה כי הם נעשים דם ובשר כבשרו ומתיחדים עם גופו שהוא כלי חרס – בטל לקדושה.
והנה, מקור ההלכה שצמיד פתיל מציל מטומאה הוא מכלי חרס (ורק שחכמים למדו מק"ו לכלים שאינם מקבלים טומאה) – אף שלכאורה כלי שאינו מקבל טומאה, שעבודתו היא עבודת הנשמה, הוא למעלה יותר מהעבודה דכלי חרס – כי תכלית הכוונה בירידת הנשמה למטה הוא לברר את הגוף, ולכן (כלשון הרמב"ם) "אין הכתוב מדבר אלא בכלי חרס" כי הכוונה העליונה הוא שהאדם יעבוד עם הגוף.
וזהו הביאור בהדין הג' הנ"ל – שהאדם הוא בעליה - שאינו נמצא בתוך כלי כלל (דבאופן הא' הנ"ל אף שעבודתו היא עבודת הנשמה מכל מקום הנשמה מאירה את הגוף וחלקו בעולם), כי חושב שכדי להינצל מטומאה עליו להיות בעליה ולפרוש מעניני עולם הזה, ולכן אף שמדאורייתא הוא טהור מכל מקום גזרו חכמים עליו טומאה כי מצבו האמיתי של אדם זה הוא טמא כי אינו מובדל בעצם מטומאת עולם הזה, משא"כ בב' אופנים הקודמים שהאדם הוא בתוך העולם באופן דצמיד פתיל לא גזרו חכמים טומאה על האדם והוא טהור.
והביאור ההלכות אלו בפנימיות הענינים: אלוקות הוא חיים, ואהל המת קאי על כללות עולם הזה, שבהיותו בעולם הזה צריך האדם לשמירה יתירה, שבעת עסקו בתורה ומצות אינו מקבל טומאה, אך כדי שגם כשעוסק בצרכי גופו יהיה משומר מטומאה עליו לשנות מהותו של הגוף. ובזה ישנם ב' אופנים:
(א) (דין הא' הנ"ל) כשהכלי – הגוף – אינו מקבל טומאה, כי עיקר עבודתו הוא עבודת הנשמה והגוף אינו מסתיר ואינו מגביל על הנשמה ולכן אינו מקבל טומאה. (ב) (דין הב' הנ"ל) כלי חרס הנעשה מעפר – שהגוף בטל – "ונפשי כעפר לכל תהיה", שבעצם הגוף מסתיר על הנשמה – שלכן הוא מקבל טומאה – ורק שזיכך את גופו ועד שהגוף בטל לגמרי שכל ענינו הוא לגלות את הנשמה. ובשני אופנים אלו אמרה תורה שניצל מהטומאה רק באם הוא מוקף צמיד פתיל – שהוא שקוע כל כולו בעבודה זו – משא"כ אם יש פתח לאויר העולם אזי לא ניצל מטומאת אהל המת.
ורק שבאופן הב', מפני ששייך על כל פנים לקבל טומאה, גזרו חכמים טומאה על כלי שטף ובגדים – שהם דברים שמחוץ להאדם שלכן אין קדושת נשמתו מאירה בהם כל כך, ורק (אדם – הנשמה – ו)אוכלים ומשקים אינם מקבלים טומאה כי הם נעשים דם ובשר כבשרו ומתיחדים עם גופו שהוא כלי חרס – בטל לקדושה.
והנה, מקור ההלכה שצמיד פתיל מציל מטומאה הוא מכלי חרס (ורק שחכמים למדו מק"ו לכלים שאינם מקבלים טומאה) – אף שלכאורה כלי שאינו מקבל טומאה, שעבודתו היא עבודת הנשמה, הוא למעלה יותר מהעבודה דכלי חרס – כי תכלית הכוונה בירידת הנשמה למטה הוא לברר את הגוף, ולכן (כלשון הרמב"ם) "אין הכתוב מדבר אלא בכלי חרס" כי הכוונה העליונה הוא שהאדם יעבוד עם הגוף.
וזהו הביאור בהדין הג' הנ"ל – שהאדם הוא בעליה - שאינו נמצא בתוך כלי כלל (דבאופן הא' הנ"ל אף שעבודתו היא עבודת הנשמה מכל מקום הנשמה מאירה את הגוף וחלקו בעולם), כי חושב שכדי להינצל מטומאה עליו להיות בעליה ולפרוש מעניני עולם הזה, ולכן אף שמדאורייתא הוא טהור מכל מקום גזרו חכמים עליו טומאה כי מצבו האמיתי של אדם זה הוא טמא כי אינו מובדל בעצם מטומאת עולם הזה, משא"כ בב' אופנים הקודמים שהאדם הוא בתוך העולם באופן דצמיד פתיל לא גזרו חכמים טומאה על האדם והוא טהור.