תנן בריש פרק בתרא דמסכת נזיר: "הגוים אין להם נזירות", ובגמרא: "מנא הני מילי דתנו רבנן דבר אל בני ישראל ולא לעובדי כוכבים". וכתבו התוספות: "ואין קרבנן קרב אף על גב דמקבלין מהן נדרים ונדבות". דלפי התוספות אין הפירוש שמותרים ביין ובתגלחת (כפירוש רש"י) כי זה אינו חידוש, שהרי מהכי תיתי שיתחייבו, והחידוש הוא שאף שמקבלין מהן נדרין ונדבות מכל מקום ישנו לימוד מיוחד שאין חייבין בקרבנות נזירות.

אך על פי זה קשה לרש"י דמדוע צריך לימוד מיוחד למעט עכו"ם מן הנזירות?

ויובן בהקדים שמוצאים גדר של שבועה בבני נח – כמו השבועה דאבימלך – וצריך להבין מדוע מחוייבים לקיים שבועה והרי לא נצטוו על קיום השבועה? ויש לומר על פי ביאור החזקוני בזה שדור המבול נענשו אף לא נצטוו על המצוות, שישנם מצות ש"מכח סברת הדעת" צריכים לקיימם, ואם כן הרי זה כמו שנצטוו על זה. ועל דרך זה יש לומר בנוגע לקיום השבועה (וסמוכים לזה הוא מהנוסח "מי שפרע מאנשי דור המבול כו'" שחזרה מדיבורו אינו מתאים גם לדור המבול, מפני שהחיוב לקיים דברו מובן "מכח סברת הדעת").

ועל פי זה צריך לומר שבני נח יתחיייבו בנזירות – לא מפני דין נזירות שבתורה (שלזה אינן שייכים, שהרי נזירות אינה רק איסור על הגברא אלא גם על החפצא, שזהו חידוש שחידשה התורה בנוגע לישראל דוקא שיכולים להתפיס את החפצא של דבר המותר ולעשותו איסור), אלא "מכח סברת הדעת" ישנו חיוב על בן נח לשמור "מוצא שפתיך".

אך לפי זה קשה מדוע הדין הוא שמותרין ביין, והרי מצד "מוצא שפתיך" היה צריך להיות אסור. ולכן יש לומר שמותרים ביין ובתגלחת אם נדרו בנזירות – שמשמעה שנדרו להיות כנזירי ישראל – וזה אינו שייך להם. אך אם אמרו שהם נזירים מן היין אזי אסורים ביין. ועל פי זה יובן טעם הצורך במיעוט עכו"ם מדין נזיר, דמאחר שיש פתח להיות פרושין מן היין לכן צריכה התורה לומר שדין נזירות אינו שייך להם.

והביאור בפנימיות הענינים (בזה שישנו ענין של נזירות באופן הנ"ל בעכו"ם): בנזיר ישנם ב' ענינים, (א) פרישות (ב) וקדושה – שלכן משוה את הנזיר לנביא כמו שכתוב "ואקח מבניכם לנביאים ובחוריכם לנזירים". והנה, הקדושה דנזירות שייכת רק לישראל, אך הפרישות שבנזירות שייכת גם לאומות העולם, ואדרבא מפני שהם עסוקים רק בעניני העולם צריכים הם לפרישות, משא"כ בבני ישראל נאמר "דייך מה שאסרה תורה".

(וזהו השייכות בין התחלת הפרק לסיום פרק זה – וסיום המסכת – על דבר נזירות שמשון שמואל – שגם בהם היתה התחלת הנזירות בענין של פרישות בלבד – שהרי המלאך והאם יכולים לפעול רק הנהגה של נזירות שהוא ענין הפרישות).

ושלימות קדושת הנזירות תהיה לעתיד לבוא, שזהו הטעם הפנימי שלמדים הדין שמשיח יכול לבוא בכל רגע מהדין דנזיר "האומר הרני נזיר ביום שבן דוד בא כו' אסור לעולם".