על הפסוק "ועץ השדה יתן פריו" איתא בתורת כהנים: "לא כדרך שהיא עושה עכשיו אלא כדרך שהיא עושה בימי אדם הראשון כו'". וצריך להבין מדוע מאריך המדרש בתיאור השכר הגשמי דלעתיד לבוא כאילו שזהו ענין עיקרי, והרי "באותו הזמן כו' ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד", והיעודים הגשמיים הם רק להסיר המניעות, וא"כ מדוע מאריכים בפרטי היעודיים?

והנה, על דרך זה מקשים המפרשים בנוגע ליעודי התורה שבפרשתנו: מדוע ההדגשה היא על השכר גשמי ולא על עיקר השכר עבור התורה ומצות שהוא שכר רוחני? ומבארים שזהו מפני שהתורה על הרוב תדבר, ורוב בני ישראל הם בדרגא שמבינים רק שכר גשמי, ולכן מדגישה התורה את השכר הגשמי. אך ביאור זה קשה שהרי התורה מדברת לכל בני ישראל – גם לאלו שהם במדריגה עליונה יותר – ובפרט ש"בחוקתי תלכו" קאי על מדריגה גבוהה – בחינת חקיקה שנעשה מציאות אחת עם התורה (שזה למעלה יותר מאותיות הכתיבה שהוא כשני דברים המתאחדים).

והביאור: זה שהתורה נעשה מציאותו של האדם מתבטא בזה שהתורה חודרת בכל מציאותו עד לעניניו הגשמיים. על דרך שדוקא כשהשמחה קשורה עם עצם מציאותו היא מתבטאת בריקוד ברגליים. דהנה, זה שעכשיו ישנה הפסק זמן ודרושה עבודה כדי שהארץ תוציא פירות הוא מפני שעניני העולם אינם כלים כביכול להשפעת הקב"ה. אך לעת"ל הדברים הגשמיים יתאחדו בשרשם למעלה ולכן "בו ביום שהיא נזרעת בו ביום תוציא פירות". ועל פי זה נמצא שדוקא על ידי שהשכר בא בגשמיות רואים שהאדם והבריאה מתאחדים עם הקב"ה באופן דאותיות החקיקה החקוקים מעבר לעבר (שהאותיות אינם משחירין כלל את טוהר האבן טוב).