כתב הרמב"ם בסוף הלכות שחיטה: "וכשמכסה לא יכסה ברגלו אלא בידו או בסכין או בכלי כדי שלא ינהוג בו מנהג בזיון ויהיו מצות בזויות עליו שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא והצילנו מלמשש בחשך וערך אותנו נר ליישר המעקשים ואור להורות נתיבות היושר וכן הוא אומר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי". 

והנה, הרמב"ם משנה מלשון הברייתא - שאומרת "ושפך וכיסה במה ששפך יכסה" - ופותח באיסור "לא יכסה ברגלו", כי לשיטתו העיקר הוא שלא יהיו מצוות בזויות עליו ומשום כך יכסה בידו. ומקור הרמב"ם הוא מהגמרא "אבוהון דכולהו דם", שדם הוא המקור שממנו למדים האיסור דביזוי מצוה בכל המצוות כולן, ומשמע מזה שכל כוונת הכתוב והלימוד הוא רק לאסור ביזוי מצוה. 

ויש לבאר הטעם שענין זה נלמד מדם דוקא. ויובן בהקדים ג' הענינים שהרמב"ם מבאר בנוגע למצוות, שהם כנגד ג' הסוגים דעניני העולם: (א) "והצילנו מלמשש בחושך" - הוא ענין דברים האסורים. וענין הקדושה בהם הוא ענין הפרישות. (ב) "נר לישר המעקשים" - הוא ענין המצות שהם מכשירים את עניני הרשות, על דרך שחיטה, והקדושה בהם הוא ענין קדש עצמך במותר לך. (ג) "ואור להורות נתיבות היושר", שהוא ענין המצוות שתכליתן הוא המשכת קדושה על האדם, והקדושה היא קדושה בעצם. 

ויש לומר שג' ענינים אלו מרומזים במצות כיסוי הדם, שענינה ברוחניות הוא שהדם והחיות צריך להיות רק בקדושה משא"כ בעניני הרשות צריך לכסות את הדם, שהגשמיות יהיה בלא לב ולב. וזהו שכיסוי הדם אינו נוהג במוקדשין כי אדרבא בעניני קדושה צריך להיות דם. וזהו שאינו נוהג בבהמה כי רוב סוגי הבהמה קרבים על המזבח. 

ויש לומר שבדם ישנם ג' ענינים הנ"ל. (א) חיה ועוף (שרובם) אינם קרבים על גבי המזבח חייבים בכיסוי. (ב) דם בהמת חולין הוא ענין חולין שנעשו על טהרת הקודש, ולכן אין צריך לכסות את הדם. (ג) דם של מוקדשין, שבה צריך להיות דם – חיות והתלהבות. 

וזהו "אבוהון דכולהון דם" (ולא כיסוי הדם) שיסוד כל המצות הוא הדם שהוא החיות וההתלהבות בקיום המצות.