איתא במסכת נגעים (פ"ג, מ"ב): "חתן שנראה בו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה כו' וכן ברגל כו'". ובגמרא (מו"ק ז, ב) מובא הטעם לזה: "וביום הראות בו, יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו כו' דברי רבי יהודה, רבי אומר אינו צריך הרי הוא ואמר כו' ופינו את הבית אם ממתינים לו לדבר הרשות כל שכן לדבר מצוה". 

והנה, יש לומר שהנפק"מ בין רבי יהודה לרבי הוא שלדעת רבי הדין ד"נותנין לו שבעת ימי המשתה כו' וכן ברגל" הוא דחיה, שהטומאה נדחית מפני ימי המשתה והרגל, ע"ד שהטומאה נדחית עד שמפנים את הבית. ולדעת רבי יהודה הלימוד הוא מ"יש יום שאי אתה רואה בו" שאין זה רק דחיה אלא שלכתחילה לא חלה טומאת צרעת מפני המצוה דרגל או חתן. ונפק"מ לפועל שאם הכהן קרא טומאה לצרעת, הנה אם זה שממתינים הוא רק דחיה הנה בדיעבד הבית טמא, אך אם לכתחילה לא חלה הטומאה אזי גם בדיעבד אין הבית טמא.

ויש לבאר זה על דרך הדרוש: הרמב"ם מבאר שהנגעים הוא אות ופלא בישראל כדי להזהירן מלשון הרע. ואם כן הצרעת מבטאת את גודל החיבה של הקב"ה לכל אחד מישראל - גם לאיש החוטא - ועד שהקב"ה משנה ממנהגו של עולם בעבורו. 

ובזה ישנם ב' חידושים, ורבי יהודה ורבי חולקים איזה חידוש גדול יותר. לדעת ר"י "יש יופ שאי אתה רואה בו", ואם כן זה מורה שגם באיש ישראל החוטא ישנו קדושה במעשה המצות שלו (שמחמת קדושת המצוות שלו אי אפשר שיחול דין טומאת נגעים). ולדעת רבי חידוש גדול יותר הוא שגם בדברי הרשות שלו חל שם וענין ישראל, דהלימוד דחתן ורגל הוא (בק"ו) מדבר הרשות.