לקוטי שיחות חל"ז ע' 7 (שה"ג)
קיצור
כתב הטור: "שבת שלפני פסח קורין אותו שבת הגדול, והטעם כו' ולקחו להם כל אחד שה לפסחו כו' ושאלום המצריים למה שה לכם כו' והיו שיניהן כהות על ששוחטים את אלוקיהן ולא היו יכולים לומר להם דבר". וביאור הנס (שהרי אינו אומר שהמצריים רצו להורגם וניצלו - כפירוש רבותינו בעלי התוספות): הנס היה שהמצריים לא יכלו למנוע מבני ישראל לקיים מצות ה'.
והטור לא הביא את נס ההצלה כי לדעתו נס זה נכלל בניסי יציאת מצרים (כמו ניסי המכות) שהזכר שלהם הוא בפסח.
ולכן לדעת הטור שבת הגדול הוא רק קריאת שם בלבד – "קורין אותו שבת הגדול" (וגם לבעלי התוספות הרי זה קריאת שם בלבד, כי הקביעות על נס ההצלה הוא בפסח כשאר עניני יציאת מצרים).
והנה, אדמו"ר הזקן הביא בשולחן ערוך את הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם" שבכורי מצרים נלחמו עם המצריים כדי שישלחו את בני ישראל. והביאור בזה: אדמו"ר הזקן מביא בשולחן ערוך שבשבת הגדול "אין אומרים ברכי נפשי אלא אומרים עבדים היינו כו' לפי שבשבת הגדול היתה התחלת הגאולה והניסים", והיינו שבשבת הגדול היתה התחלת היציאה בפועל (משא"כ המכות היו רק הקדמה ליציאת מצרים), שהרי אז נלחמו בכורי מצרים כדי שישלחו את בני ישראל. ולכן לאדמו"ר הזקן הרי זה חידוש עיקרי ששבת הגדול שייך לא רק לקרבן פסח אלא ליציאת מצרים גופא, ולכן כותרת ההלכה היא "מנהג שבת הגדול" ואומר ש"מתחילים לומר עבדים היינו" - כי שבת הגדול הוא התחלת יציאת מצרים.
וזהו הקשר בין ענין שבת הגדול לקביעותו בשבת - ולא בימי החודש - דבענין שבת מבאר הרמב"ם במורה נבוכים שישנם ב' ענינים: (א) זכר למעשה בראשית, (ב) וזכר ליציאת מצרים "שנתן לנו תורת שבת כו'". דהיינו שבשבת ישנו ענין שהוא חלק מהבריאה - שעל ידו נשלמת הבריאה, וזכר ליציאת מצרים הוא ענין שבת שלמעלה מהבריאה, דמצד גדרי הבריאה בני ישראל הם המעט מכל העמים ואין יכולים לצאת ממצרים, ויציאת מצרים הוא נס שלמעלה מהבריאה.
ועל פי הנ"ל יש לומר שלהטור שבת הגדול הוא שלימות הבריאה - שכשישנה ההכרה שהקב"ה בורא העולם אזי אין המצריים יכולים להתנגד לרצון ה'. ואילו לאדמו"ר הזקן שבת הגדול הוא הענין השני שבשבת - זכר ליציאת מצרים - שלכן "אין אומרים ברכי נפשי" - המדבר על הבריאה - כי הנס הוא למעלה מגדר הבריאה.
והנה על פי ביאור אדמו"ר הזקן ישנו מעלה בשבת הגדול גם על יציאת מצרים, שהרי בשבת הגדול (א) כשבני ישראל היו עדיין בגלות (ב) דרשו בכורי מצרים שישלחו את בני ישראל - שהטבע עצמו דורש ענין שלמעלה מהטבע.
והטור לא הביא את נס ההצלה כי לדעתו נס זה נכלל בניסי יציאת מצרים (כמו ניסי המכות) שהזכר שלהם הוא בפסח.
ולכן לדעת הטור שבת הגדול הוא רק קריאת שם בלבד – "קורין אותו שבת הגדול" (וגם לבעלי התוספות הרי זה קריאת שם בלבד, כי הקביעות על נס ההצלה הוא בפסח כשאר עניני יציאת מצרים).
והנה, אדמו"ר הזקן הביא בשולחן ערוך את הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם" שבכורי מצרים נלחמו עם המצריים כדי שישלחו את בני ישראל. והביאור בזה: אדמו"ר הזקן מביא בשולחן ערוך שבשבת הגדול "אין אומרים ברכי נפשי אלא אומרים עבדים היינו כו' לפי שבשבת הגדול היתה התחלת הגאולה והניסים", והיינו שבשבת הגדול היתה התחלת היציאה בפועל (משא"כ המכות היו רק הקדמה ליציאת מצרים), שהרי אז נלחמו בכורי מצרים כדי שישלחו את בני ישראל. ולכן לאדמו"ר הזקן הרי זה חידוש עיקרי ששבת הגדול שייך לא רק לקרבן פסח אלא ליציאת מצרים גופא, ולכן כותרת ההלכה היא "מנהג שבת הגדול" ואומר ש"מתחילים לומר עבדים היינו" - כי שבת הגדול הוא התחלת יציאת מצרים.
וזהו הקשר בין ענין שבת הגדול לקביעותו בשבת - ולא בימי החודש - דבענין שבת מבאר הרמב"ם במורה נבוכים שישנם ב' ענינים: (א) זכר למעשה בראשית, (ב) וזכר ליציאת מצרים "שנתן לנו תורת שבת כו'". דהיינו שבשבת ישנו ענין שהוא חלק מהבריאה - שעל ידו נשלמת הבריאה, וזכר ליציאת מצרים הוא ענין שבת שלמעלה מהבריאה, דמצד גדרי הבריאה בני ישראל הם המעט מכל העמים ואין יכולים לצאת ממצרים, ויציאת מצרים הוא נס שלמעלה מהבריאה.
ועל פי הנ"ל יש לומר שלהטור שבת הגדול הוא שלימות הבריאה - שכשישנה ההכרה שהקב"ה בורא העולם אזי אין המצריים יכולים להתנגד לרצון ה'. ואילו לאדמו"ר הזקן שבת הגדול הוא הענין השני שבשבת - זכר ליציאת מצרים - שלכן "אין אומרים ברכי נפשי" - המדבר על הבריאה - כי הנס הוא למעלה מגדר הבריאה.
והנה על פי ביאור אדמו"ר הזקן ישנו מעלה בשבת הגדול גם על יציאת מצרים, שהרי בשבת הגדול (א) כשבני ישראל היו עדיין בגלות (ב) דרשו בכורי מצרים שישלחו את בני ישראל - שהטבע עצמו דורש ענין שלמעלה מהטבע.