לקוטי שיחות חל"ו ע' 172 (תשא אֿ)
קיצור
בהמבואר בפרשתנו שמשה לא אכל בהר סיני מצינו ג' לשונות (שיטות): (א) בגמרא (בבא מציעא פו, ב): "לעולם אל ישנה אדם מן המנהג שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם כו'". דלפי הגמרא גדר התקנה הוא מפני דרכי שלום, ולכן נאמר הדין באופן שלילי - "אל ישנה אדם מן המנהג".
ופירוש הגמרא מתאים לביאור במורה נבוכים בזה שמשה לא אכל, שמפרש שעל ידי שפינה דעתו מהענינים הגשמיים מרוב שמחתו מאשר השיג לכן לחם לא אכל, שלביאור זה לא נשתנה טבעו של משה, ולא נהיה כמו המלאכים, אך מספיק שבפועל לא שינה מן המנהג.
(ב) בשמות רבה: "המשל אומר אזלת לקרתא הלך בנימוסא, למעלה שאין אכילה ושתיה עלה משה ונדמה להם כו'". ודבמדרש נאמר הדין בלשון של חיוב ("הלך בנימוסא", "נדמה להם") כי זהו דין חיובי שמחוייב לנהוג כאנשי המקום.
ולפי השמות רבה יש לומר שנשתנה טבע גופו של משה שלא הוצרך לאכילה, וממילא נעשה כמו המלאכים - "הלך בנימוסה".
(ג) בבראשית רבה: "עלת לקרתא הלך בנימוסה למעלה כו' עלה משה למרום ולא אכל". שלפי הבראשית רבה ישנו דיעה שלישית, שאף שזהו דין חיובי מכל מקום מפני שיסוד הדין הוא הנהגה לבד, לכן מספיק שלא אכל (אך לא צריך "נדמה להם" - שטבע גופו אינו צריך להשתנות להיות כמלאכים).
ולפי הבראשית רבה יש לומר שלא נשתנה טבע גופו ורק שהיה נס שנמשך כל הזמן שלא הוצרך לאכילה. ואם כן אף שלא נשתנה טבע גופו להיות כהמלאכים, מכל מקום זה שבפועל לא אכל מספיק, כי, כנ"ל, החיוב ד"הלך בנימוסה" הוא ענין של הנהגה.
ויש לומר שכיון ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים" לכן יש לומר שג' אופנים אלו היו כל אחד במשך ארבעים יום אחרים שהיה משה בהר. שבארבעים ימים הראשונים שעלה משה לקבל את הלוחות ש"מעשה אלוקים המה", הנהגת משה לא היה ענין טבעי אלא ענין ניסי מצד הקב"ה (מתאים לשיטת הבראשית רבה. וזהו שבבראשית רבה מביא את הפסוק בפרשת עקב "ואשב בהר גו'" שקאי על הימים הראשונים). ובארבעים ימים האמצעיים שהיו בכעס לא היה הנהגה ניסית והעדר אכילת משה היה מצד הטבע (כביאור המורה נבוכים, ומתאים לשיטת הגמרא). ובארבעים ימים האחרונים שהיו ברצון אך מכל מקום הלוחות לא היו מעשה אלוקים, הנה לא היה נס תמידי מצד ה' אלא שנזדכך גופו של משה עד שלא נצרך לאכילה - מתאים לשיטת השמות רבה (וזהו שבשמות רבה מביא את הפסוק בפרשתנו שקאי על הארבעים ימים האחרונים).
אך מכל מקום ישנה מעלה בארבעים ימים האחרונים, אף שלא הי' נס תמיד, כי אז נזדכך גופו של משה ולכן דוקא לאחר מ' ימים האחרונים נזדכך חומר גופו עד כדי כך ש"קרן עור פני משה".
ופירוש הגמרא מתאים לביאור במורה נבוכים בזה שמשה לא אכל, שמפרש שעל ידי שפינה דעתו מהענינים הגשמיים מרוב שמחתו מאשר השיג לכן לחם לא אכל, שלביאור זה לא נשתנה טבעו של משה, ולא נהיה כמו המלאכים, אך מספיק שבפועל לא שינה מן המנהג.
(ב) בשמות רבה: "המשל אומר אזלת לקרתא הלך בנימוסא, למעלה שאין אכילה ושתיה עלה משה ונדמה להם כו'". ודבמדרש נאמר הדין בלשון של חיוב ("הלך בנימוסא", "נדמה להם") כי זהו דין חיובי שמחוייב לנהוג כאנשי המקום.
ולפי השמות רבה יש לומר שנשתנה טבע גופו של משה שלא הוצרך לאכילה, וממילא נעשה כמו המלאכים - "הלך בנימוסה".
(ג) בבראשית רבה: "עלת לקרתא הלך בנימוסה למעלה כו' עלה משה למרום ולא אכל". שלפי הבראשית רבה ישנו דיעה שלישית, שאף שזהו דין חיובי מכל מקום מפני שיסוד הדין הוא הנהגה לבד, לכן מספיק שלא אכל (אך לא צריך "נדמה להם" - שטבע גופו אינו צריך להשתנות להיות כמלאכים).
ולפי הבראשית רבה יש לומר שלא נשתנה טבע גופו ורק שהיה נס שנמשך כל הזמן שלא הוצרך לאכילה. ואם כן אף שלא נשתנה טבע גופו להיות כהמלאכים, מכל מקום זה שבפועל לא אכל מספיק, כי, כנ"ל, החיוב ד"הלך בנימוסה" הוא ענין של הנהגה.
ויש לומר שכיון ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים" לכן יש לומר שג' אופנים אלו היו כל אחד במשך ארבעים יום אחרים שהיה משה בהר. שבארבעים ימים הראשונים שעלה משה לקבל את הלוחות ש"מעשה אלוקים המה", הנהגת משה לא היה ענין טבעי אלא ענין ניסי מצד הקב"ה (מתאים לשיטת הבראשית רבה. וזהו שבבראשית רבה מביא את הפסוק בפרשת עקב "ואשב בהר גו'" שקאי על הימים הראשונים). ובארבעים ימים האמצעיים שהיו בכעס לא היה הנהגה ניסית והעדר אכילת משה היה מצד הטבע (כביאור המורה נבוכים, ומתאים לשיטת הגמרא). ובארבעים ימים האחרונים שהיו ברצון אך מכל מקום הלוחות לא היו מעשה אלוקים, הנה לא היה נס תמידי מצד ה' אלא שנזדכך גופו של משה עד שלא נצרך לאכילה - מתאים לשיטת השמות רבה (וזהו שבשמות רבה מביא את הפסוק בפרשתנו שקאי על הארבעים ימים האחרונים).
אך מכל מקום ישנה מעלה בארבעים ימים האחרונים, אף שלא הי' נס תמיד, כי אז נזדכך גופו של משה ולכן דוקא לאחר מ' ימים האחרונים נזדכך חומר גופו עד כדי כך ש"קרן עור פני משה".