רש"י בריש פרשתנו: "מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה יצא צדיק מן העיר הוא פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה". 

והנה צריך להבין מדוע אין רש"י מבאר מדוע "פנה הודה כו'" אף שיצחק ורבקה נשארו שם, דבמדרש מבואר שאינו דומה זכות צדיק אחד לזכות שני צדיקים. ומדוע משנה רש"י מהמדרש, דבמדרש איתא "הוא זיוה הוא הדרה"?

והביאור: בהקדים ביאור הלשונות, דיש לומר שברש"י הכוונה כפשטות הלשון, ש"הודה" הו"ע הכבוד, שהעיר נעשית מכובדת. "הוא זיוה" פירושו שהצדיק מקרין מאורו על אנשי המקום. "והדרה" הו"ע שפועל יראה על אנשי המקום – על דרך קרני ההוד דמשה. 

ויש לומר שהמדרש מדבר על הזכות של הצדיק בהגנה על אנשי המקום, ולכן צריך לבאר שאינו דומה צדיק אחד לשני צדיקים. אך רש"י מדבר על הפעולה של הצדיק על אנשי המקום, ומובן שיצחק שהיה סומא וכלוא בבית לא הי' יכול לפעול על אנשי המקום (ורבקה היתה "כל כבודה בת מלך פנימה", ועוד שנשארה לדאוג ולעזור ליצחק).

מיינה של תורה: ידוע פי' אור החיים ש"ויצא יעקב" קאי על ירידת הנשמה בגוף, שהיא ירידה צורך עליה. ומבאר רש"י שהעליה באה לא רק כש"וילך" - כשמגיע לחרן, אלא מיד בצאת הנשמה ממקומה, שמפני שהיציאה עושה רושם, לכן היציאה גופא היא מסירות נפש שבזכותה נעשה עליה לנשמה.