בסיום מסכת קידושין נאמר: "מצינו שעשה אברהם את כל התורה עד שלא ניתנה. וביומא איתא שקיים אברהם את כל התורה כולה". 

ובביאור החילוק בין "קיים" ל"עשה" יש לומר: "עשה" פי' שלא הי' גדר של תומ"צ בעולם וישנה רק המעשה דאברהם. וביומא מוסיף חידוש שאף שלא נצטוה מכל מקום "קיים" את כל התורה, ש"קיים" משמעו שישנה להחפצא דתומ"צ בעולם, ורק שלא נצטוה.

ופירוש זה ב"עשה" מתאים לפירוש הפנימי ב"עשה", ש"מעשה אבות סימן לבנים", ואברהם בעבודתו פעל והמשיך את ענין התורה בעולם. 

והנה גם בלימוד התורה שלאחר מתן תורה ישנו מעין בחינות אלו. דישנו חיוב כללי של תלמוד תורה על כל אחד, שזהו ענין מצווה ועושה. וישנו מדריגה נעלית יותר ש"עושה מלאכתו ארעי", שאין חיוב לחיות חיי צער, וזהו בדוגמת "קיים אברהם אבינו", שהחפצא דלימוד התורה באופן כזה ישנו, אך אין זה חיוב עליו. וישנו לימוד התורה באופן שבוטח בה' לגמרי ואינו עושה מלאכה כלל, ע"ד הנהגת רשב"י, שבזה אין חיוב כלל, ולא רק שאין חיוב אלא שזהו באופן שעל פי הלכה אין מציאות כזו בעולם לסמוך על הנס. 

וזהו שמדייק ר' נהוראי "מניח אני את כל אומניות ואיני מלמד את בני אלא תורה", שר' נהוראי אינו חולק על רבי מאיר שאומר ש"לעולם ילמד אדם את בנו אומנות", אלא שאומר שלימוד התורה באופן הג' הוא רק בשבילו - "מניח אני".