החיד"א מבאר שהאבות חיו יחד ט"ו שנה, ולמדו תורה במשך ט"ו שעות של היום (ובשאר השעות התעסקו בצרכי הגוף, שלפי זה יוצא שט"ו שעות היו לתורה ותפילה). ובמקום אחר מבאר שכ"ד פעמים נזכר בתורה אברהם יצחק ויעקב בהמשך אחד, והוא מפני שהאבות עבדו את הקב"ה בכל כ"ד שעות (שלפי זה ט"ו שעות היו רק לתורה, ובשאר השעות "לא היה להם פנאי מחפצי שמים אפילו בחלום"). 

וביאור הענין על פי דא"ח (דלפי הביאר שעסקו בעבודת ה' במשך כל כ"ד שעות, מה מיוחד כל כך בט"ו שעות שעסקו בתורה, שמבדיל ט"ו שעות אלו משאר היום, הרי גם בשאר היום עבדו את ה'): כל אחד מהאבות עבד את הקב"ה באופן אחר: אברהם בחסד, יצחק בגבורה, ויעקב בתפארת. ולכן התחברותם הי' יכול להיות רק על ידי התורה, כי השכל יכול להבין סברות הפוכות ומנוגדות, שהרי השכל אינו קשור כל כך עם מציאות האדם, ואדרבה ענינה ביטול ויציאה מגדר האדם, שאין נוגע לאדם איך הוא מרגיש אלא רוצה להבין את הענין לאמיתתה, משא"כ במדות, שהרי אינו יכול להרגיש מדות סותרות. 

והנה, לאחר ביטול הגזירה, והחיבור דעליונים ותחתונים ע"י מתן תורה, ניתן הכח שהביטול שבתורה - עליונים שבאדם - יורגש במדות - תחתונים שבאדם, שלכן במדת הקב"ה יכול להיות אהבה ויראה כאחת.

וזהו הביאור בב' הביאורים הנ"ל: שלהביאור שט"ו שעות עסקו בתורה ובתפילה, ה"ז קאי על כללות עבודת ה' שלהם, אך להביאור שט"ו שעות קאי רק על התורה הוא ע"פ המבואר לעיל שאמיתית ענין האחדות הוא דוקא בתורה. 

והנה, עד"ז מצינו בנוגע להאבות החסידות, שחיו יחד ט"ו שנים. ואבות חסידות חב"ד חיו יחד כ"ד שנים. וע"פ הנ"ל יש לומר שתורת החסידות הכללית שלמעלה מהתלבשות בשכל, היא בחי' עבודה רוחנית, ולכן חיו יחד ט"ו שנה - ע"ד ענין התורה שלמדו האבות יחד. ודוקא ע"י חסידות חב"ד - שבאה בהשגה - נמשך אור החסידות בכל חלקי האדם עד ל"עס שלאפט א חסיד", במשך כל כ"ד שעות היום, ולכן חיו יחד כ"ד שנים.