ישנם ג' לימודים שמילה דוחה שבת: (א) לדעת ר' יוחנן נלמד מהכתוב "ביום השמיני ימול" "ביום אפילו בשבת". שלפי ר' יוחנן זהו דין במילה. (ב) במכילתא עה"פ "ושמרו בנ"י את השבת" איתא "רבי אליעזר אומר דבר שהברית כרותה לו ואיזו זו זו מילה", וביארו המפרשים שהכוונה הוא להמשך הכתוב "לדורותם ברית עולם". שעל פי זה זהו דין בשבת – שמילה בשבת הוא קיום השבת. (ג) לרבי נחמן בר יצחק נלמד הדבר מגז"ש "דנין אות ברית ודורות מאות ברית ודורת" (בשבת כתיב "כי אות היא", "לדורותם ברית עולם", ובמילה כתיב בפרשתנו "והי' לאות ברית", "ובן שמונת ימים גו' לדורותיכם"). שלרבי נחמן בר יצחק דין זה נלמד מאברהם, דמילה היא למעלה מכל גדר התומ"צ, דענינה הוא מס"נ שלמעלה מהתורה, וזה ניתן בירושה לכל ישראל מאברהם. 

וביאור הענין שמקבלים כח למס"נ על תומ"צ מאברהם שהי' לפני מ"ת: הנה, מ"ת הו"ע חיבור עליונים ותחתונים. אך העצמות שלמעלה מהגדרים דעליון ותחתון נמצא בתחתונים גם לפני מ"ת. והחידוש דמ"ת הוא שהעצמות בא בגדרי העליון והתחתון. 

ועד"ז הוא בנוגע למס"נ, שבישראל הי' עצם ההתקשרות לה' גם לפני מ"ת, ורק שבמ"ת באה המס"נ בגילוי. והנה, המס"נ דמילה מתבטא בעיקר במילה שחל בשבת, שאז ישנה מס"נ מהמוהל למול (דאפשר שלא ימול כראוי ואז זהו חילול שבת), אף שהציווי אינו עליו אלא על אבי הבן. ומוהל שאינו רוצה למול בשבת אין מניחים אותו למול גם בחול, כי חסר לו עצם ענין המילה – מס"נ.