איתא בפרשתנו (יז, ח) "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגורך גו' לאחוזת עולם. ואתה את בריתי תשמור גו' המול לכם כל זכר". והנה, מפסוקים אלו משמע שירושת הארץ היא בשכר המילה, אך לכאורה הקב"ה כבר הבטיח לתת את א"י לישראל בברית בן הבתרים?

והביאור בהקדם הערת אאמו"ר על הזוהר, בענין שירושת הארץ אין לה הפסק, וכותב "מה שגלו ישראל מארצם זהו רק למשך זמן ואח"כ ישובו ועוד זאת כי הרי ע"י חטאים ועונות כו' והיינו מה שמילה ר"ת מתנה יש לה הפסק". והביאור בזה: בענין הברית ישנו חילוק בין אברהם להקב"ה. שמצד האדם יכול להיות הפסק בברית (וזהו שהמושך ערלתו נקרא "מפר בריתו של אברהם אבינו") אך מצד הקב"ה אי אפשר שיהי' הפסק לברית. ובפרטיות הנה הברית מצד עבודת האדם ניתן לפני מ"ת והברית מצד הקב"ה ניתן לאחר מ"ת. 

ועפי"ז יובן בנוגע לירושת הארץ, דהנה נתבאר במק"א שישנם כמה ענינים בירושת הארץ: מכר, נתינה, וירושה. שגם נתינה שהיא מצד הנותן קשורה עם עבודת האדם, ודוקא ירושה אינה קשורה על היורש כלל אלא שהיא מצד המוריש (ורק שהיורש הוא במקום היורש). והנה, ההבטחה בברית בין הבתרים הוא כענין המכר, שהארץ היא השכר עבור השעבוד שהוא השטר חוב. אך ע"י הברית מילה זוכים לא"י באופן של "אחוזת עולם" שאינו קשור ותלוי בעבודת האדם. ורק שבזה גופא ב' ענינים: "מתנה" כפי שהברית היא מצד האדם, שהרי ענין המתנה הוא מצד שעביד ליה נייחא לנפשיה (שבה שייך הפסק, היינו שבו שייך שמצד האדם לא יהי' ניכר בגלוי שייכותו לא"י) וכפי שהיא מצד הקב"ה בחי' "ירושה" שבה אין שייך הפסק.