כתב הרמב"ם בהלכות חגיגה (פ"ג ה"א): "מצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף וכו' ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהם מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת שנאמר כו'". והנה, הטעם שהרמב"ם מאריך בפרטי (ובטעם) המצוה - "מחזקות ידיהם כו'" - מיד בהתחלת הענין, שלא כדרכו, הוא מפני שבמצות הקהל התוכן "דלחזק ידיהם בדת האמת" - כמו שמאריך להלן "אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התרה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתירה" - הוא חלק מהחפצא דהמצוה, ולא רק פרט נוסף - כשאר כוונת המצות.

(וזהו שממשיך "ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה", כי דוקא באופן זה יפעול ההקהל חיזוק ב"דת האמת" במשך כל הימים). 

ועפי"ז נמצינו למדים דבר נפלא בענין הנצחיות דמצות הקהל. דהנה, הנצחיות דכל המצות - גם אותם שאי אפשר לקיים אותם במעשה עתה כמו הקרבנות - הוא ע"י שמקיימים אותם במחשבה ודיבור. אמנם ברוב המצות המחשבה ודיבור הוא פרט של המצוה אך אינה חלק מגוף המצוה. משא"כ הנצחיות דהקהל - ע"י ההתעוררות "ומחזקות ידיהם בדת האמת" - הנה תוכן המצוה הוא גוף המצוה עצמה, ומכיון שתוכן המצוה הוא נצחי נמצא שהנצחיות הוא בעצם המצוה.

(שבזה דומה מצות הקהל למצות התפילה שענין התחנונים שבתפילה היא מעצם גדר המצוה. משא"כ בשאר מצות שהכוונה היא ענין נוסף, כנ"ל. ואפילו במצות סוכה הנה, טעם המצוה - "למען ידעו דורותיכם" - הוא בפסוק בפ"ע מעצם הציווי - "בסוכות תשבו", משא"כ בהקהל ש"למען ישמעו גו'" הוא באותו הפסוק ד"הקהל את העם"). 

ומכיון "שהימים האלה נזכרים ונעשים" הנה עי"ז שכל אחד יפעול את התוכן דהקהל בנפשו פנימה, בד' אמות שלו, בשכונתו ועירו, "יעורר את בנ"י לחזק ידיהם בדת האמת", הנה עי"ז נזכה לביאת המשיח שיקיים את מצות הקהל כפשוטה.