ספר התניא "מיוסד עה"פ כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו לבאר היטיב איך הוא קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה". והנה, בפשטות עיקר החידוש בפסוק זה הוא "בלבבך", אך מזה שהכתוב מקדים "בפיך" ואומר ג"כ "לעשותו" משמע שגם בדיבור ומעשה ישנו חידוש ש"קרוב איליך הדבר מאוד".

ויובן בהקדים ש"בדרך ארוכה וקצרה" אין פירושו ב' דרכים (האהבה שבאה ע"י הההתבוננות - פרק ט"ז י"ז - והאהבה המסותרת - פרק י"ח) אלא דרך אחת שעם היותה ארוכה מ"מ אין בה מניעות ועיכובים (כהסיפור בגמרא על התינוק שאמר שישנם ב' דרכים ליכנס לעיר ואחת היא ארוכה וקצרה כו'). והביאור: לכל אחד ישנו אהבה מסותרת, אך כדי להמשיכה בכל חלקי הנפש - גם "בפיך ובלבבך"  צריך יגיעה - דרך ארוכה - אך כשהאהבה נמשכת גם בדיבור ומעשה אזי היא דרך קצרה שאין מניעות ועיכובים לבוא ל"עיר אלוקינו". 

והנה, אהבת ה' תלוי בידיעת ה', ולכן אין מספיק אמונה אלא צריך להיות גם ידיעה והשגה כדי שהאמונה תומשך גם בשאר חלקי הנפש. 

וי"ל שבזה חולקים הרמב"ם והראב"ד, שהרמב"ם מדגיש שצריך להיות ידיעה בה' - שלכן אומר שאברהם הכיר את בוראו בגיל ארבעים שאז הוא שלימות השכל, ולכן על "הראני נא את כבודך" מפרש שמשה רצה להבין את גדלות ה'. משא"כ הראב"ד אומר שהעיקר הוא אמונה - ולכן אומר שאברהם הכיר את בוראו בן שלוש שנים, ואומר שלאחר הגילוי בסיני "מה הוצרך עוד". 

וי"ל שלהרמב"ם ישנו שיטה שונה מהחוקרים הסוברים שצריך להיות הבנה באלוקות. שלהרמב"ם צריך להיות ידיעה גם בענינים שהם למעלה משכל האדם. ולכן מביא את הקושיא בנוגע לידיעה ובחירה ומבאר "שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה כו' אין בנו כח לידע האיך ידע הקב"ה כל הברואים והמעשים אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם ולא מפני קבלת הדת בלבד כו' אלא בראיות ברורות מדברי החכמה". והראב"ד משיג ואומר "לא נהג זה המחבר מנהג חכמים כו' והוא החל בשאלות קושיות והניח הדבר בקושיא והחזירו לאמונה". וי"ל שהמחלוקת ביניהם הוא שלהראב"ד אין שייכות בין שכל לאמונה שלמעלה מהשכל, אך להרמב"ם צריך לחשוב ולהבין גם עניני אמונה שלמעלה משכל האדם (ולכן בספהמ"צ כתב שהמצוה הראשונה היא "להאמין" ובספר היד כתב "לידע", כי צריך להיות ידיעה גם בעניני אמונה שלמעלה מטו"ד). שאף שענין זה דורש יגיעה גדולה כו' - דרך ארוכה - ה"ז דרך ארוכה וקצרה כי עי"ז באה האמונה בפנימיות בנפש האדם. 

ועד"ז הוא בגילוי תורת החסידות שבתחילה באה בבחי' אמונה ע"י הבעש"ט ואח"כ באה בחב"ד ע"י אדה"ז.