ברש"י (ל, יב): "לא בשמים היא: אילו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללמדה".

צריך להבין: מדוע לא פירש רש"י בפשטות שאילו היתה בשמים ישנו טענה צודקת לאי קיום התורה והמצות?

והביאור: בהקדים: שרש"י מפרש "לעלות אחריה וללמדה" זאת אומרת שהכוונה אינה הבאת התורה למטה - שהרי משה הוריד את התורה - אלא שישנו קא סלקא דעתך שצריך לעלות לשמים כדי ללמדה. 

הסברת הענין: הפסוק "לא בשמים היא" בא בהמשך ל"אם יהי' נידחך בקצה השמים וגו'" שהכוונה ב"בקצה השמים" היא במקום רחוק על הארץ. ועל זה אומר הכתוב שישנו קס"ד שכשבנ"י נמצאים במקום רחוק צריכים לעלות ל"(קצה) השמים" כדי ללמדה. ועל זה נאמר "לא בשמים היא", ואילו היתה "(בקצה) השמים" היו צריכים ללכת אחריה וללמדה (כי כמובן זהו בגדר האפשרות). 

מיינה של תורה: הרמב"ן מפרש ש"המצוה הזאת" קאי על מצות התשובה, שפסוק זה הוא המשך להפסוקים שלפני זה. דזה שגם כשהם "בקצה השמים" יכולים בני ישראל לקיים תורה ומצוות – גם לאחר החטא - הוא מצד התשובה, שבפנימיות נפשם התורה אינה "מעבר לים" – רחוק מהם – אלא עצם מציאותם.

והנה הפסוק "כי קרוב אליך" הוא דף השער דהתניא "לבאר היטיב איך הוא קרוב אליך בדרך ארוכה וקצרה". "דרך קצרה" קאי על עבודת הצדיקים, ו"דרך ארוכה" קאי על עבודת הבעל תשובה.