כתב הרמב"ם בהלכות גרושין (פ"י הכ"א): "לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה, ולא תהי' יושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה". ושנה דין זה בהלכות איסורי ביאה (פכ"א הכ"ח): "אסור לאדם לישא אשה ודעתו לגרשה שנאמר אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך, ואם הודיעה בתחילה שהוא נושא אותה לימים מותר". 

והביאור בזה (שלכאורה קשה מדוע הוצרך להביא דין זה בב' מקומות): האיסור ד"לא ישא אשה ודעתו לגרשה" יכול להיות מפני שזהו שהוא הנהגה מגונה של החורש רעה שמרמה את חברו, או שהעיקר הוא צער ובזיון חברו. והנפק"מ הוא שאם אמר לה באמצע הנישואין שדעתו לגרשה ישנם האומרים שמותר לקיים אותה כי הוא הודיע לה ולכן "הא אינו יושב לבטח שהרי הודיעה לית לן בה" (כהאופן הא'), אך יש אוסרים כי "מה לה לעשות ולבה מצטערת בקרבה וקרינן בה אל תחרוש על רעך רעה" (כהאופן הב'). 

וי"ל שלהרמב"ם תרווייהו איתנהו בהו, וזהו ב' ההלכות שברמב"ם. דבהלכות גירושין קאי על איסור גרימת צער לחברו, ובהלכות איסורי ביאה קאי על האיסור דחרישת רעה (מצד האדם המרמה) ולכן מצד דין זה אם הודיעה בתחילה מותר. וזהו שבהלכות גירושין נאמר "לא ישא" ובהלכות איסורי ביאה הלשון הוא "אסור". והענין: בהלכות גירושין קאי על עצם גדר הקידושין שהו"ע "ודבק באשתו" (ש"ודבק" הו"ע קשר נצחי שלכן ממשיך הרמב"ם באותה הלכה "ולא יגרש אדם את אשתו ראשונה אא"כ מצא בה ערות דבר כו' ואין ראוי למהר לשלח אשתו ראשונה"), וא"כ כשחסר בשלימות של "ודבק", שהרי בדעתו לגרשה, אזי "לא ישא" שהרי זהו היפך כל גדר הנישואין. ובהלכות איסו"ב קאי על דין בהנהגת אדם לחבירו (ולא בעצם גדר הנישואין) ולכן הלשון הוא "אסור".

ובפנימיות הענינים: קידושין למטה באו ונשתלשלו מהנישואים של הקב"ה וכנס"י, וא"כ קשה הרי הגלות הו"ע הגירושין והוא בסתירה ל"לא ישא אשה ודעתו לגרשה"? ואף שהגלות הוא מצד בנ"י ולא מצד הקב"ה, מ"מ הרי סו"ס הקב"ה ידע אודות הגלות וא"כ נמצא שיש חסרון ח"ו בנישואי הקב"ה וכנס"י שהרי חסר בקשר נצחי של הנישואים?

והביאור: הגלות הוא גירושין רק מצד כנס"י, אך מצד הקב"ה הנה "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה", שהגלות אינו מפסיק את הקשר של הקב"ה ובנ"י, ואדרבה כוונת הגלות הוא "ובקשתם גו' ומצאת" שעי"ז מתגלה קשר עמוק יותר. 

וע"י שבנ"י מתנהגים כאשה כשרה אזי רואים כולם שלא היו גירושין, והולכים תיכף ומיד אל הגאולה האמיתית והשלימה.