ברש"י (כג, כה): "כי תבוא בכרם רעך: בפועל הכתוב מדבר". 

והנה, בבבלי (ב"מ פז, ב) למדים ש"בפועל הכתוב מדבר" מגז"ש ש"נאמר כאן ביאה ונאמר להלן לא תבוא עליו השמש מה להלן בפועל הכתוב מדבר אף כאן בפועל הכתוב מדבר", שהלימוד הוא מצד "הגברא" העובד – שזה שטורח ומתייגע במלאכת רעהו נותנת לו זכות בשעת מעשה מפירותיו.

ובירושלמי (מעשרות פ"ב ה"ד) נלמד הדבר מהמשך הענין "ת"ל ואל כליך לא תתן אבל נותן את לכליו של חברך ואי זה זה זה הפועל" – שנלמד מהפסוק המדבר בגוף המלאכה, שזהו כעין תוספת שכר עבור מלאכתו. 

והרמב"ם כותב שזה מוכרח מכתוב זה עצמו "כי תבוא בכרם רעך מפי השמועה למדו שאין הכתוב מדבר אלא בשכיר וכי אילו לא שכרו מי התיר לו לבוא שיבוא בכרם רעהו בקמה שלו שלא מדעתו כו'" – שלמדים מהתיבות "כי תבוא כו'" עצמן - ה"ז מצד עצם שם ותואר פועל שחל עליו מיד כששכרו. וי"ל שרש"י סבירא ליה כהרמב"ם שהרי העתיק מהכתוב רק "כי תבוא בכרם רעך" ולא המשך הכתוב, ולא רמז לגז"ש.   

בפנימיות הענינים: בנ"י הם פועלים של הקב"ה, ולכן כשבנ"י מקיימים את המצוות מחוייב הקב"ה לקיים את החיוב "שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה... וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה" – כביאור הרמב"ם בנוגע ליעודים הגשמיים שבתורה.

ובזה ישנם ב' פרטים, "כרם" ו"קמה". "כרם" הוא עבודת ה' מתוך תענוג, יותר מכפי המוכרח ע"פ דין, ועי"ז זוכים לקבל את השכר ד"כנפשך שבעך", ובאופן ש"אל כליך לא תתן", שאין ההשפעה מוגבלת בכלים. ו"קמה" הוא העבודה המוכרחת, שע"ז מפרש רש"י ש"אף זו בפועל הכתוב מדבר", ולכן גם הוא זוכה ל"וקטפת מלילות". 

והנה, ע"ד החסידות, תכלית העבודה הוא שהתענוג שלו הוא מהעבודה גופא, כי יודע שעבודתו גורמת תענוג להקב"ה. ובזה ישנם ב' אופנים, "כרם רעך" הוא שהתענוג נרגש בו בפנימיות, שזהו "ואכלת גו' שבעך". וקמה הוא שעבודתו היא בקב"ע, שמרגיש את הרוממות דהמלך, שזהו"ע הקמה.