בענין שעטנז חולקים רש"י ור"ת, שרש"י סובר שהאיסור מדאורייתא הוא רק כשישנו "שוע טוי נוז" ביחד (שחוטי הצמר ופשטים נסרקו ונטוו ונארגו יחד) ור"ת סובר שפירוש "שוע טוי נוז" הוא גם כשכל מין נסרק ונטוה ונארג בפני עצמו ורק אח"כ נתחברו. 

וביאור פלוגתתם: ישנם כמה סוגים באיסור כלאים, דאיסור זריעת כלאים הוא כשהחיבור הוא במהות הדבר - שנעשה מין חדש, משא"כ באיסור "לא תחרוש בשור וחמור" האיסור הוא חיצוני - בפעולתם בעולם - אך לא במינים עצמם. ולכן סובר ר"ת שמפני שאיסור שעטנז נאמר בהמשך ל"לא תחרוש שור וחמור יחדיו" (ואילו "בהמתך לא תרביע" נאמר בפרשה הקודמת), א"כ צריך לומר שגם כשהשעטנז אינו בעצם הבגד, ורק שישנו חיבור בין בגד צמר לבגד פשתים, מ"מ ישנו האיסור. אך רש"י סובר ש"לא תחרוש בשור וחמור יחדיו" הוא רק גזרה לעצם ענין הכלאים - "בהמתך לא תרביע" - שהוא חיבור בדבר עצמו (ולא רק בפעולתו בעולם), ולכן סובר שגם בכלאי בגדים האיסור הוא רק כשהחיבור הוא בבגד עצמו (שצמר ופשטים נסרקו ונטוו ונארגו יחד).

[והנה שיטת הרמב"ם הוא שיטה ממוצעת, שמצד אחד סובר ש"שוע טווי נוז" הוא החפצא דשעטנז (כרש"י), אך לאידך אינו סובר שהחיבור צריך להיות בג' הענינים ד"שוע טווי נוז", אלא מספיק "צד חיבור בעולם" – שגם כל אחד מהם לחוד (שוע או טווי או נוז) הוי כלאים. ושיטתו בכלאי בגדים נלמד משיטתו בכלאים דחרישה, דבמו"נ מבאר שטעם כלאים דחרישה הוא "כי אם יקבץ בין שניהם פעמים ירכיב אחד מהם על חבירו". שיש לומר ששיטת הרמב"ם בכלאים דהרבעה הוא שהאיסור אינו מצד התוצאה – הולד – אלא מצד הפעולה – עצם ההרבעה - שיש בזה חיבור. ולכן אסרה התורה גם כלאים דחרישה מפני שיש בחרישה פעולת חיבור (אף שהחיבור דחרישה אינו אסור מצד עצמו אלא מצד שחרישה הוא בגדר דכלאים דהרבעה). ועד"ז בכלאי בגדים שהאיסור הוא גם בפעולה - כשמתחבר "צד חיבור בעולם", אך עיקר וגדר האיסור הוא שוע טוע נוז – חיבור פנימי].    

בפנימיות הענינים: בכלאי זרעים ובגדים האיסור הוא בעצם עשייתם, משא"כ בכלאי בגדים האיסור אינו בעשייתם אלא בלבישתם. והביאור: איסור כלאים הוא משום חיבור ב' דברים שהם ממין אחד, ולכן בהם העירוב הוא מוחלט - שהעירוב הוא בעצם מציאותם - וא"כ מתבטלים ממציאותם הקודמת. משא"כ צמר ופישטים שהם שונים בעצם, שהרי צמר הוא מהחי ופישתים הוא מהצומח, וא"כ מותר לחברם כי ע"י החיבור אינו מתבטל עצם מציאות ב' המינים, כי אינם שייכם להתחבר בעצם. ובעבודה: צמר - בחי' חי - הוא מוחין, ופישתים - צומח - הוא מדות, ולכן מותר לערבב צמר ופשתים, ורק שאסור ללובשם. כי חיבור שכל ומדות הוא הכרחי, שהרי השכל צריך להשפיע על המדות. ורק שאסור ללובשם כי לבוש הוא בחי' מקיף - בחי' רצון ותענוג, כי כאשר האדם עסוק בכללותו באופן אחד דעבודת ה', אי אפשר שיהי' עסוק בשעתץ מעשה בדבר שני.