כתב הרמב"ם (סנהדרין סוף פרק יח): "גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שניים עדים", אך בממון הכלל הוא ש"הודאת בעל דין כמאה עדים דמי". ומבאר הרדב"ז: "לפי שאין נפשו של אדם קנינו אלא קנין הקב"ה כו' הלכך לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו ומלקות פלגו דמיתה הוא, אבל ממונו הוא שלו ומש"ה אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי".

והביאור בזה: אף שכל העולם הוא של הקב"ה - כולל גם ממונו של האדם - מ"מ ישנו חילוק בין גופו לממונו, שבגופו ונפשו ניכר בעלותו של הקב"ה, שהרי רואים ש"נשמה שנתתה בי" ויש בגוף קדושה שהרי מחוייב בתורה ומצוות, ולכן לא יתכן שיהיה לאדם דין בעלות עליהם. משא"כ בממונו אין קדושה, ולא ניכרת בהם בעלותו של הקב"ה, ולכן ע"פ דיני התורה יש לאדם רשות ובעלות על ממונו (אלא שכמובן יכול הקב"ה ליטול את הממון מהאדם, על דרך "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו").

וזהו ג"כ הטעם שחייבים בברכת הנהנין רק על הנאה לגוף אך לא על הנאת ממון, כי כמו שהגוף הוא בבעלותו של הקב"ה כך גם הנאת הגוף היא בבעלותו של הקב"ה, משא"כ הנאת ממון היא כמו הממון שניתן לבעלותו של האדם. 

ועל פי זה יובן עוד חילוק בין דיני ממונות לדיני נפשות, ש"דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה כו' ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין". שדבר תורה היא כפי שהתורה מסתכלת על היהודי - שאז כל אחד מרגיש שרק הממון שצריך לו הוא ברשותו, ואם כן יודע כשהקב"ה מזמין לו עני הוא כדי שיתן לו צדקה, וממון זה שלצורך מצוה אינו שלו וא"כ לא ימנע להלוות גם אם צריכים דרישה וחקירה (וממילא יתכן שלא יקבל את כספו בחזרה). וזהו "אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות" - כשהאדם הוא כדבעי אזי מרגיש שאין חילוק בין דיני ממונו לגופו ששניהם הם בבעלותו של הקב"ה, ורק מצד ירידת הדורות וכו' נשתנה מצב האדם ואינו מרגיש שממונו הוא של הקב"ה ולכן תיקנו חכמים שדיני ממונות אין בהם דרישה וחקירה כדי שלא תנעול - שהמלוה לא ימנע מלהלוות. 

והנה, כתיב "אתם עדי", שתפקיד בני ישראל הוא להעיד ולגלות גם בעניני העולם, שבהם בעלותו של הקב"ה הוא בהעלם, את בעלותו של הקב"ה שהרי "אין עוד מלבדו". וכהסיפור דר' בנימין קלעצקער שבעת התעסקותו בעניני העולם ע"פ תורה, הנה כשחישב את סך הכל של חשבונותיו כתב "אין עוד מלבדו".