תנן במסכת ברכות (ריש פרק ה'): "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש". ובגמרא: "מנא הני מילי א"ר אלעזר דאמר קרא והיא מרת נפש, ממאי דלמא חנה שאני דהוה מרירא ליבא טובא כו' אלא אמר רבי יהושע בן לוי מהכא השתחוו לה' בהדרת קודש אל תיקרי בהדרת אלא בחרדת. ממאי דלמא לעולם אימא לך הדרת ממש כו' אלא אמר ר' נחמן בר יצחק מהכא עבדו את ה' בשמחה וגילו ברעדה".

והיינו שלהבבלי נדחתה הלימוד מ"השתחו לה' בהדרת קודש". אך בירושלמי מביא דעת רבי יהושע בן לוי - שהמקור הוא "בהדרת קודש" - וגם את דעת ר' נחמן בר יצחק - "עבדו את ה' ביראה". ובילקוט שמעוני על הפסוק "השתחוו לה'" מביא רק את הלימוד דרבי יהושע בן לוי - "בהדרת קודש".

והביאור בזה (דלכאורה אם ישנו פסוק מפורש "עבדו את ה' ביראה" מדוע צריך ללימוד ד"אל תקרי"?): החילוק בין הלימודים הוא איזה דרגא דכובד ראש נצרך לתפילה. (דהנה, רש"י מפרש שכובד ראש פירושו "הכנעה ושפלות", ועל זה מביאה הגמרא ראיה מחנה ש"היא מרת נפש", אך הגמרא מקשה דלמא חנה שאני שהיתה מרת נפש אך אין זה נצרך לתפילה [ובלשון הרגצובי שלשיטה זו היראת חטא היא מצד "הפעולה" שהתפילה תתקבל, שזהו דוקא כשהתפילה היא באופן דמרת נפש שהרי "אל זה אביט אל עני ונכה רוח"]). 

דהנה, חרדת קודש היא מדרגה נעלית ביראה שבה החרדה חודרת בכל מציאותו (והחרדה היא מגדלותו של הקב"ה - "קודש" - ולכן בפסוק נאמר בפירוש "הדרת קודש", כי החרדה היא מההדר דגדולת הקב"ה). וזהו דעת רבי יהושע בן לוי שאזל לשיטתו שסובר ש"ענוה גדולה מכולן" - מכל הדרגות שנמנו בברייתא דרבי פנחס בן יאיר, כי ענוה קאי על ענוה שהיא ביטול בעצם – על דרך פירושו ב"כובד ראש" - חרדת קודש [ובלשון הרגוצובי שהיראה היא מצד החפצא דהתפילה - "פעולה" - שהחפצא דתפילה הוא שמרגיש שעומד לפני ה' ולכן הוא בטל לגמרי].

ו"עבדו את ה' ביראה" הוא יראה סתם, וזהו דעת ר' נחמן בר יצחק שלשיטתו אזל, שעל הנאמר במשנה "משמת רבי בטלה יראת חטא" אומר ר' נחמן "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא", שכוונת רבי נחמן הוא שאי אפשר לומר שנתבטלה לגמרי יראת חטא כי אי אפשר בלאו הכי. ועל זה אמר ר' נחמן "דאיכא אנא" שהיה לו יראת חטא סתם - כמסופר בגמרא (שבת קנו, ב): "אימא דר' נחמן בר יצחק אמרי לה כלדאי ברך גנבה הוה, לא שבקתיה גלויה רישיה כו' יומא חד כו' נפל גלימא מעילויה רישיה כו' אלמי' יצריה כו'" היינו שבתחילת עבודתו היה בדרגא תחתונה דיראת חטא שהוצרך למזכיר תמידי. ולכן סובר שיראה סתם היא הנדרשת לתפילה [ובלשון הרגוצובי שהיראה היא מצד ה"פועל" - הגברא המתפלל, ולכן מספיק המדריגה התחתונה שביראה כיון שגם היא פועלת על האדם שיתפנה ממחשבות המבלבלות כו'].

והנה, הבבלי - שענינה "במחשכים הושבני" בזמן הגלות - סובר שאין ביכולת כל אדם להגיע למדרגה זו הנעלית ביראה ד"השתחוו לה' בהדרת קודש" ולכו דוחה הבבלי את הלימוד ד"בהדרת". משא"כ להירושלמי - שענינה תורת ארץ ישראל - יכול האדם להגיע גם למדרגה זו, ולכן מביא בירושלמי גם את הלימוד ד"בהדרת". ובמדרש - שרוב סודות התורה גנוזים בה - מביא רק את התוכן הפנימי של כובד ראש - הביטול דחרדת קודש.