על הפסוק (ט, יז) "ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם" הקשה באור החיים "למה הוצרך לתופסם והלא בידו היו". 

ויובן בהקדים השאלה איך שבר משה את הלוחות הרי הלוחות הם נכסי ציבור, ואם כן שבירתם הוא נזק נכסי (ממון) ציבור?

והביאור בזה: אף שהארון וכל המשכן הם נכסי ציבור מכל מקום הלוחות אינם נכסי ציבור אלא ניתנו למשה (כלשון הכתוב "ויתן אל משה ככלותו גו' שני לוחות אבנים", וכמפורש בתנחומא פרשתנו לדיעה אחת שהלוחות השניות הן של משה "פסל לך בזכותך והוא שלך", ויש לומר שכן הוא לכולי עלמא בלוחות הראשונות).

וזהו הביאור בזה שמשה תפס את הלוחות, דמפני שלכתחילה היתה כוונתו ליתן את הלוחות לבני ישראל (אף שהלוחות ניתנו לו) א"כ לא קנה אותם לגמרי, ולכן תפס אותם כדי שיקנה אותם (ולא יהיו רכוש ציבור) ורק אח"כ שברם. 

ובפנימיות הענינים: מצד גודל אהבת משה לבני ישראל תפס את הלוחות קודם ששברם כדי לסלק מבני ישראל כל אחריות על שבירת הלוחות, ולכן תפס את הלוחות כדי שיהיו שלו לגמרי. 

והנה אחז"ל שמיתת צדיקים קשה כשבירת הלוחות. והקשר הפנימי ביניהם הוא שמיתת צדיקים מכפרת לא רק על השוגג אלא גם על המזיד שאף שהצדיק מתעלה מכל מקום לא זו בלבד שאינו עוזב את צאן מרעיתו אלא שמכפר על גם על הזדונות, כמו ששבירת הלוחות הנה אף שלא היה למשה שום שייכות לחטא העגל מכל מקום השתדל לפעול כפרה על החטא, ועד כדי כך שגם שבר את הלוחות באופן שרק הוא אחראי לשבירתם. 

ובפרט בנוגע ליום ההילולא כ"ף אב, שהסיבה בדרך הטבע לההסתלקות היה המסירות נפש עבור הפצת היהדות הנה בודאי ביום זה עולה נשמת הצדיק למעלה יותר אך ביחד עם זה "פועל ישועות בקרב הארץ".