על הפסוק (ו' ו') "והיו הדברים האלה גו'" מפרש הספרי "למה נאמר לפי שהוא אומר ואהבת כו' איני יודע באיזה צד אוהבים את הקב"ה ת"ל והיו הדברים האלה כו' שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו". 

והנה, רש"י והרמב"ם בספר המצות מביאים את הספרי, אך ישנם כמה שינויים ביניהם. (ומהם) שרש"י אומר "ומתוך כך אתה מכיר בהקב"ה ומתדבק בדרכיו", היינו שלרש"י הדביקות היא גם על ידי קיום המצות, אך הרמב"ם כותב "ולשון ספרי כו' שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם", ומשמיט "ומדבק בדרכיו" (אף שמקדים שמביא לשון ספרי), כי הרמב"ם סובר שכוונת הספרי הוא ש"ומדבק בדרכיו" הוא תוצאה מהאהבה אך אינה חלק ממצות אהבה.

אך צריך להבין ברמב"ם גופא, שבספר המצות אומר שההתבוננות היא "במצותיו ומאמריו ופעולותיו", היינו שכולל גם את המצות בההתבוננות, ואילו בספר היד אומר רק "להתבונן במעשיו וברואיו הנפלאים" ומשמיט את המצות. 

והביאור בהקדים דברי הרמב"ם בספר הי"ד שם: "הא-ל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו כו'" - ומשמע מלשונו ש"הנכבד והנורא" הוא כנגד ב' הענינים דאהבה ויראה, אך לכאורה בפסוק נאמר "ליראה את ה' הנכבד והנורא" - יראה ולא אהבה? ומדוע אומר "הא-ל" ולא ה'?

והביאור בזה: אהבה ויראה הם שני מצות שונות, וגם הפכיות. אך מזה שהרמב"ם כללם יחד מובן שמדבר בסוג אהבה שאינה הפכית מיראה. דהרמב"ם מדבר על האהבה בתשוקה וצימאון מפני שמרגיש את ריחוקו מה' וזה מביאו לצימאון - "בשעה שיתבונן כו' ומתאוה תאוה כו' חכמתו שאין לה קץ ותכלית" - היינו שאין זה הרגש של דביקות אלא הרגש של ריחוק. ולכן אין זה בסתירה ליראה ואדרבא הביטול דיראה בא בהמשך לתנועת הריחוק שבצימאון האהבה - "וכשמחשב בדברים אלו עצמם מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד וידע שהוא בריה שפלה כו'". 

וזהו שמתחיל ב"הא-ל" וממשיך "ואהבת את ה'", כי חידושו של הרמב"ם הוא שאף שההתבוננות היא במעשיו - שהרי "הא-ל" הוא שם המורה על הפעולה – מכל מקום האהבה והצימאון הוא לה' כפי שהוא למעלה מידיעת והשגת האדם.      

ולכן בספר המצות כשמבאר כללות ענין האהבה אומר שההתבוננות היא גם "במצותיו ובמאמריו" כי הכוונה היא לאהבה שבבחינת דביקות (אהבה כמים). משא"כ בספר הי"ד כוונתו לפרש את האהבה ויראה הבאים כתוצאה מידיעת ה' המבוארים שם - הריחוק מאמיתית המצאו - שבזה שווים האהבה והיראה - שאף שאינו יכול לידע את "אמיתית המצאו" בבחינת קירוב (שלכן אינו מביא את "ההתבוננות במצותיו ובמאמריו" שהוא בחינת קירוב), מכל מקום על ידי האהבה ויראה מתקשר האדם לאמיתית המצאו.