שנינו באבות (ג, ח) "כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאוד גו'". 

ולכאורה לפי זה יוקשה הסיפור בגמרא (בבא מצעא פה, א) שר' זירא "יתיב מאה תעניתא דלשכח גמרא בבלאה מינה", דאיך הותר לו לשכח כל תלמוד בבלי (דמהלשון משמע שביקש לשכוח את כל תלמוד בבלי ולא רק את הקושיות ופירוקים – ויש לומר שהאיסור לשכוח קאי גם על הקושיות שהרי הם מוכרחים כדי להבין את טעמי ההלכות)? ועוד צריך להבין הרי ישנו חיוב לשלש את זמן לימודו ושליש בתלמוד, ואם כן באותם ימים שצם ר' זירא איך קיים את החיוב דשליש בתלמוד?  

ויובן בהקדים שבטעם שישנו חיוב לחזור על לימודו כדי שלא ישכח כותב הרע"ב (ורבינו יונה) שהוא משום שאם ישכח יבוא לידי תקלה, אך אדמו"ר הזקן לא העתיק טעם זה (אף שמביא את החיוב לחזור ומקורו ברע"ב ורבינו יונה). והוא משום שלאדמו"ר הזקן החיוב הוא בעצם המצב ששוכח דברי תורה ולא משום פעולה שעושה (שלכן ישנו קא סלקא דעתך שחייב גם אם שוכח לאנסו - וצריך פסוק מיוחד "רק" למעט אונס - אף שבכל התורה אונס פטור, כי הפטור דאונס הוא על הפעולה אך לא על מצב האדם).

ויש לומר שלפי אדמו"ר הזקן האיסור לשכוח הוא (לא מפני התקלה שיבוא על ידי השכחה אלא) – על דרך מה שכתב הסמ"ג - משום שעל ידי השכחה הרי הוא "כפורש מן התורה". ועל פי זה מובן בפשטות שהנהגת ר' זירא אינה פרישה מן התורה ואדרבא. ובפרט שעל ידי שיוכל ללמוד תלמוד ירושלמי יזכור את דברי התורה ביתר שאת, כי קל יותר לזכור את תלמוד ירושלמי שהוא בקיצור יותר.       

ובעומק יותר: הטעם ש"מתחייב בנפשו" גם אם שכח רק דבר אחד אינו עונש אלא שהוא מסובב בדרך ממילא מהשכחה, שהרי התורה היא חיינו ולכן על ידי השכחה הוסרו ממנו "חיי נפשו" אלה ("ומה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא"). ואם כן מובן בנוגע לתעניות של ר' זירא, שלא היה בזה פרישה מהתורה ח"ו אלא אדרבא זו הדרך שיוכל ללמוד ולהתאחד עם התורה באופן נעלה יותר.