אודות סמיכות דגל מחנה ראובן לבני קהת אמרו חז"ל "אוי לרשע ואוי לשכנו". ויש לבאר זה בג' אופנים.

(א) שהשכינות פועל רק באופן חיצוני. וזה מתאים לשיטה בדיני נגעי בתים, ש"אם כותל אחד מפסיק בין שני בתים ונראה הנגע בכותל לצד בית זה בעל הבית אחר צריך להיטפל עמו", אך אין השכן צריך להוריד אבן מביתו כי פעולת השכינות הוא רק באופן חיצוני. ומתאים לפירוש התנחומא בפרשתנו שהפירוש "אוי לרשע" הוא ש"אבדו עמו במחלקתו" – שנענשו עמו, שעונש הוא רק ענין חיצוני.

(ב) פעולת השכן היא פעולה פנימית שמשנה את המהות. ומתאים להשיטה בדיני נגעים שהשכן צריך לחלוץ גם את חלק האבן שלו שלא נראה בו הנגע (ע"פ שיטת רש"י שקאי על אבן שבמקצוע – שהאבנים שבמקצוע היו אבנים גדולות שנראים משני הצדדים) – כי השכינות פועלת על המהות של כל האבן. ומתאים לפרש"י בפרשתנו ש"שנמשכו עמהם במחלקותם" שפעולת השכינות פעלה עליהם באופן פנימי עד שנשתתפו במחלוקת.

(ג) שכינות אינה הסיבה אלא הסימן על מהותו של השכן, והשכינות רק מגלה ומוציאה תכונה זו לגילוי. ומתאים לשיטת ה"יש מפרשים" שהשכן צריך להוציא גם אבן שהוא בחלק שלו – שכנגד הנגע – (גם אבן שאינו במקצוע – שאינו אותו חלק מהאבן המנוגע) כי השכינות מורה שגם החלק שלו הוא בעצם שייך לאבן המנוגע. ומתאים לשיטת המדרש רבה ש"היו כולן בעלי מחלוקות" שזהו תכונתם בעצם ורק שנתגלה ע"י השכינות.

והנה, מרובה מדה טובה, ולכן גם לשיטת התנחומא - שבצד השלילה סובר שהשייכות הוא רק ענין חיצוני - הנה בצד הטוב דגל מחנה יהודה שהיו סמוך למשה ואהרן "נעשו גדולים בתורה" – פעולה פנימית. (וגם לרש"י ב"אוי לרשע" אומר שהפעולה היה רק על שבט ראובן, משא"כ ב"טוב לצדיק" אומר שהפעולה היה גם על שאר דגל יהודה – יששכר וזבולון).

ועל דרך הדרוש והרמז: הדרך להיפטר ממחלוקת הוא ע"י לימוד התורה כדבעי. שלכן קוראים פרשת במדבר לפני שבועות כי ההכנה למתן תורה היה על ידי ש"הושוו לב אחד", והתורה ניתנה לעשות שלום בעולם.