כתב הרמב"ם בהלכות תפילה: "חמשה דברים מעכבים את התפילה כו' טהרת הידים כו' במה דברים אמורים שאינו מטהר לתפילה אלא ידיו בלבד בשאר תפילות כו' אבל שחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו". והנה, הראב"ד משיג: "לא ידעתי למה רגליו". ומבארים האחרונים שהרמב"ם סובר שהברייתא "רוחץ אדם פנין ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונהו" קאי על התפילה (וגורס בש"ס שרחיצה זו היא "משום שנאמר הכון לקראת אלוקיך ישראל", שפסוק זה קאי על התפילה).

והנה, בשו"ת ושב הכהן מבואר שטעמו של הרמב"ם הוא כהרשב"א שאנו צריכים להתקדש בקדושתו כו' ככהן שנקדש ידיו מהכיור קודם עבודתו (ואינו גורס "פניו"). אך אדה"ז מביא את טעמו של הרשב"א אך אומר שצריך רק ליטול את ידיו (ולא רגליו).

והביאור בזה: בקידוש ידים ורגלים ישנם ב' ענינים: (א) טהרה (ב) וקדושה יתירה. והנה, להרמב"ם העיקר הוא הטהרה, ובענין הטהרה אין טהרה לחצאים שלכן צריך לקדש את ידיו ורגליו כי טהרת שניהם הם ענין אחד. ולאדה"ז העיקר הוא הקדושה, ובענין הקדושה עיקר הקדושה היא בידים שבהם נעשית העבודה. 

ויסוד החילוק ביניהם הוא שלהרמב"ם נטילת הידים הוא הכנה לתפילה - שתפילה כנגד תמידין תקנום - ולכן צריכים לרחוץ את הידים כמו הכהן. ולכן סובר שהעיקר היא הטהרה כי הטהרה שייכת לגברא - שהאדם צריך לטהר עצמו, משא"כ הקדושה קשורה עם המקדש (וההשואה בין תפילה לקרבן הוא רק מצד הגברא). משא"כ לאדה"ז הרחיצה היא הכנה כללית לעבודת ה' במשך כל היום ולא רק טהרה - הבדלה מהדרגה הקודמת כדי לעבוד עבודה פרטית. ולכן סובר שהעיקר הוא הקדושה. 

והנה, (לפי הגירסא הנפוצה) ברמב"ם נאמר "פניו ידיו ורגליו", אף שבמקדש היה הכהן מקדש רק את ידיו ורגליו ולא את פניו. והביאור בפנימיות הענינים: ידיו ורגליו הם כח העשיה - כוחות חיצוניים. ולכן סובר הרמב"ם שבזמן הבית - כשרק הכוחות החיצוניים היו מלובשים בעניני עולם הזה - הוצרכו לרחוץ דוקא את הידים והרגלים. אך בזמן הזה צריך לטהר את הכחות פנימיים - פניו - כי גם הם מלובשים בעולם הזה.

אך לאדה"ז הרחיצה היא בבוקר שאז מתגלה ה"מודה אני" של היהודי שרצונו הפשוט הוא לקיים את רצון ה'. ולכן אין צריך לטהרה (כי ה"מודה אני" אינו מקבל טומאה), אלא לקידוש ידיו - המשכת הקדושה במעשה.