ברש"י (כה, ה): "תחשים: מין חיה ולא היתה אלא לשעה והרבה גוונים היו לה וזהו שתרגם אונקלוס ססגונא ששש ומתפאר בגוונים הרבה". צריך להבין מהו הכרחו של רש"י לפרש כן בפשוטו של מקרא? ומדוע מפרש רש"י את פירוש התרגום?

והביאור: מזה שהכתוב אומר "וערת תחשים" בנפרד, ואינו אומר "ועורות אילים מאדמים ותחשים", משמע ש"תחשים" אינו צבע שבו צבעו את העורות, אלא הוא דבר בפני עצמו, היינו חיה שיש לה הרבה גוונים, ולכן מביא רש"י את התרגום להדגיש שהחיה עצמה מתפארת בגוונים הרבה. ומוסיף ומבאר לא רק מראה התחש ("והרבה גונים היו לה") אלא שמוסיף לספר תכונותי' "ששש ומתפאר", להדגיש שאין זה צבע אלא שהנדבה הייתה מין חי' עצמו, ובכך שיופי'ה וצבעוני' עמה, נחשבת כנדבה חשוב ביותר (שלכן הייתה היריעה החיצונה יותר).

מהענינים מופלאים בפרש"י: בבבלי מודגש שהתחש נזדמן למשה במדבר ואח"כ נגנז, ואילו בירושלמי מודגש שהייתה בריאה מיוחדת באותו זמן, ולשון רש"י קרובה יותר להבבלי, והביאור: מאחר שהבן חמש למקרא אינו יודע מזה תחש, לכן מבאר רש"י שהייתה לשעה, ותו לא.

והביאור בפנימיות הענינים: המעלה בתחש הוא שגם הצבע הוא ממין החי. ויש להוסיף: שחי רומז על ה' שנותן חיות לכל הנבראים. והנה בכל נברא ישנם ג' מדריגות (א) עצם הנברא (ב) התכונות שנוגעים לעצם המציאות (ג) והפרטים שאינם נוגעים לעצם מציאות הנברא. והמעלה בתחש הוא שכל הפרטים (גם אלו שאינם נוגעים לתכונת הנברא) נמצאו מאמיתית המצאו.

והנה בתורה אור מבאר שהחומר נעשה מדבר ה' והצורה מחפץ ה' ולכן הצורה אינה בבחינת מציאות מפני שיש בה הביטול הבא מחפץ ה'.

ובעבודת האדם: ג' הבחינות הם (א) מעשה המצוות (ב) כוונת המצוות (ג) והידור מצוה. וההוראה היא שגם הידור מצוה צריכה להיעשות עם החיות של עצם הנשמה.