כתב הרמב"ם (שבת כ, יד): "כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו כך הוא מצווה על שביתת עבדו ואמתו גו' עבד ואמה שאנו מצווין על שביתתן הם עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות וקבלו מצות שהעבדים חייבים בהן, אבל עבדים שלא מלו ולא טבלו אלא קיבלו עליהן שבע מצות שנצטוו בני נח בלבד הרי הן כגר תושב ומותרים לעשות מלאכה בשבת לעצמן בפרהסיא כישראל בחול". 

וצריך להבין מהו כוונת הרמב"ם בההוספה "כישראל בחול"? (בברייתא הלשון "כישראל בחול" הוא כדי לשולל "כישראל בחול המועד" ו"כישראל ביום טוב", אך הרמב"ם לא הביא את הדיעות החולקות ואם כן מדוע אומר "כישראל בחול"?).

ויובן בהקדים ביאור דעת הרמב"ם בגדר שביתת "בן אמתך והגר". דהנה הרמב"ם סובר ש"וינפש בן אמתך והגר" קאי על גר תושב שהוא שכירו ולקיטו של הישראל, ואסור לו לעשות מלאכה עבור רבו (אך יכול לעשות מלאכה עבור ישראל אחר). ואילו הרשב"א חולק וסובר שגר תושב אינו יכול לעשות מלאכה עבור ישראל גם למי שאינו רבו. וסברת המחלוקת הוא שהרשב"א סובר שגדר השביתה של העבד הוא פרט בשביתה של הישראל, שאינו יכול לעשות מלאכה עבור ישראל - גם מי שאינו רבו - כי אז חסר בשביתת הישראל. אך הרמב"ם סובר שהשביתה שייכת לעבד עצמו. שמפני שהוא עבדו של הישראל מוטל על הישראל לוודא שהעבד ישבות. ואם כן זה שייך דוקא לישראל שהוא רבו (משא"כ כשעושה מלאכה לישראל אחר אפילו בציווי הישראל אין בזה איסור מן התורה, כי מפני שאינו עבד לישראל זה אם כן אין לו שייכות לשביתה). 

וזהו הביאור בלשון הרמב"ם "כישראל בחול", שכוונתו הוא בפשטות שאינו כנכרי - שלנכרי אין בכלל שייכות לשביתה - אלא "כישראל בחול" - שדיני שבת שייכים לישראל בחול, ורק שבפועל אינו אסור מפני שזהו יום חול, ועל דרך זה הוא בגר תושב שהוא שכירו ולקיטו, שדיני שבת שייכים איליו, אך בנדון זה מפני שאינו עושה מלאכה עבור רבו אזי מותר לו לעשות מלאכה. (וזהו שמוסיף הרמב"ם "מותרים" ו"בפרהסיא", כי כוונתו להדגיש שאף שגדר שבת שייך לגר תושב שהוא שכירו ולקיטו של ישראל - שלכן מדייק "מותרין" ולא "עושין" כי זהו היתר – מכל מקום יכול לעשות מלאכה בפרהסיא, והטעם הוא משום שהוא "כישראל בחול", שמותר לישראל בחול לעשות מלאכה גם בפרהסיא). 

והנה, המגיד משנה מפרש שגם הרמב"ם סובר כהרשב"א שאסור לגר תושב לעשות מלאכה גם אם אינו שכירו ולקיטו של הישראל. ויש לבאר את שיטתו, שלדעת המגיד משנה הרמב"ם סובר שגר תושב שייך לדיני ישראל - שהרי צריך לקבל עליו שבע מצות בני נח בפני שלושה חברים מבני ישראל, וצריך לקיימן "מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבנו" - ולכן סובר שאסור לעשות מלאכה לישראל גם אם אינו שכירו ולקיטו.