במשנה האחרונה דמסכת עירובין איתא: "רבי שמעון אומר מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך, שלא התירו לך אלא משום שבות". ובגמרא: "רבי שמעון היכא קאי כו' דתנן מי שהחשיך חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס, ר' שמעון אומר אפי' חמש עשרה אמה יכנס, לפי שאין המשוחות ממצין את המדות מפני הטועים (כי משלך התירו לך שכבר הוא בתוך תחומו, רש"י). שלא התירו לך אלא משום שבות היכא קאי כו' דקאמר תנא קמא קושרה ואמר רבי שמעון עונבה, עניבה דלא אתי לידי חיוב חטאת שרי ליה רבנן קשירה דאתי לידי חיוב חטאת לא שרי ליה רבנן". 

והקשו התוספות מדוע נאמר ענין זה בסוף המסכת ולא לפני כן כשנאמרו הדינים ד"מי שהחשיך" וקשירת נימא. ומבאר המהרש"א (לאחר שאומר שתירוץ התוספות הוא דוחק) שזהו ענין כללי בשייכות לכל דיני עירובין, שזה שישנם כמה קולות בדיני עירובין הוא משום שכל הדין דעירובין הוא מדרבנן (וכוונת הגמרא "רבי שמעון היכא קאי", הוא שמשמע שדין זה קאי גם על דין פרטי שאמר רבי שמעון לפני כן).   

ויש להוסיף בעומק יותר: כוונת רבי שמעון אינה רק לחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן, אלא לחלק בין דרבנן גופא, וקאי על כללות הלכות שבת לא רק על עירובין. דהנה ישנם איסורי שבת דרבנן שאסמכוה אמלאכה דאורייתא (כלשון המשנה "כהררין התלויים בשערה" - שתלויים ושייכים למלאכה דאורייתא), וישנם איסורים מדרבנן שאין עליהם שם מלאכה אפילו מדרבנן (כלשון התוספתא שהלכות שבת "פורחים באויר"). 

וזהו כוונת רבי שמעון שכל מקום "שהתירו לך חכמים", התירו רק "משלך" - מאיסור דרבנן שאינם תלויים במלאכה דאורייתא. 

וזהו הביאור בסיום מסכת עירובין בירושלמי: "הוא היה אומר צבת בצבת עבד, צוותא קמייתא מאי הות בירי' הות כו', (שזה מלמדנו) מצבתא אחת למדו כמה צבתות וכן משביתה אחת למדו כמה שביתות". שבזה מבאר את מאמר רבי שמעון, ששבות דרבנן - שהיא דומה ל"שביתה אחת" - שיש לה עיקר מן התורה - צבת שנעשה מהצבת הראשונה שנבראה בידי שמים - אין להתיר, ו"מקום שהתירו לך חכמים" הוא רק בדין דרבנן שאין לה עיקר מה"ת אלא כולה בידי אדם.