כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק כ"ט): "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו. כלומר זכרהו זכירת שבת וקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו. בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה". ומבאר המגיד משנה, שלהרמב"ם הבדלה היא גם כן דבר תורה, והכל בכלל "זכור" (דלא כמפרשים אחרים שלומדים הבדלה ממקור אחר - "להבדיל בין הקודש ובין החול", או מב' הלשונות "זכור" ו"שמור"). וצריך להבין מהו השייכות דהבדלה ל"זכור את יום השבת"?

ויש להקדים שיש ג' אופנים בביאור המצוה ד"זכור את יום השבת לקדשו": (א) המצוה היא לקדש את השבת, על דרך קידוש החודש, שעל ידי דיבור בקדושת השבת - בכניסתו - מקדשים את השבת. ואם כן הבדלה הוא ענין שונה מ"זכור" – שענינה קידוש. (ב) גדר המצוה הוא זכור, להזכיר בדיבור את קדושתו ועל ידי זה לקבוע גבול בכניסתו ויציאתו. אך גם לפי זה קידוש והבדלה הם ענינים שונים - כניסת השבת ויציאת השבת. (ג) גדר המצוה הוא רק זכירת השבת בדיבור באיזה אופן שיהיה. ולפי זה הזכירה דקידוש והבדלה הם ענין אחד. 

ויש לומר שהרמב"ם (בספר הי"ד, משא"כ בספר המצוות לומד כהאופן הב') סובר כאופן הג'. ולכן בתחילה מבאר רק שישנו מצוה לקדש את השבת בדברים, ואח"כ בבבא ב' מבאר שצריך לקדשו בכניסתו וביציאתו, ובבבא ג' מבאר שבכניסתו בקידוש וביציאתו בהבדלה, כי גדר המצוה הוא רק להזכיר את השבת, וזמן הזכירה ואופן הזכירה הם פרטים במצוה אך אינם מעצם המצוה.

אך צריך להבין לפי הרמב"ם מהו ההכרח להזכיר את השבת גם ביציאתו? והביאור: (מעין פירוש הרמב"ן ש"זכור" הוא זכירה תמידית, ו"שמור" הוא הזכירה ביום השבת), שמכיון ש"זכור" משמעה זכירה תמידית, אם כן היא כוללת גם הבדלה שענינה זכירת השבת גם בימי החול שלאחריה. 

וביאור זה עולה בקנה אחד עם המבואר בדא"ח שהבדלה ענינה המשכת קדושת השבת בימי החול. ועד שדוקא על ידי המשכת קדושת השבת בימות החול נעשה "לקדשו" - שלימות הקדושה דשבת עצמה, שעל ידי זה מתבטא שלימות קדושת השבת שבכחה לפעול גם בימות החול.