סיכום:
ביטול דהודאה "ליהודים" נמשך באורה וגו'
ראש מצ"ע הוא חשוב, מ"מ צריך לפעול בו נשיאה והגבהה, "תשא את ראש". פקודים, יש בו פי' היפך חשיבות, "כי יפקד מושבך", שיחסר מקום מושבו, היפך התוכן דנשיאת ראש.

"ליהודים היתה אורה זו תורה ושמחה זה יו״ט וששון זו מילה ויקר אלו תפילין", היו בישראל גם קודם נס דפורים. החידוש הוא שהי' "ליהודים" שכופר בע"ז למעלה מטו"ד. 

ב׳ אופנים בהודאה. א' למטה מכל הענינים, ב'. הודאה למעלה ואחרי כל המדריגות שלפני׳. מעלת יהודה (תפילת עמידה, תכלית הביטול, אצילות) לאחר בחי' ראובן (פרשה א' דק"ש) שמעון (פרשה ב') ולוי (אמת ויציב). בקשות הגשמי' בשמו"ע הם בקשת הנשמה למטה בגוף הגשמי, כי דוקא אז יכולה להגיע לביטול אמיתי, ולכן מבקש דברים גשמיים דוקא שאינו רוצה בשום גילויים, כפתגם אדה"ז "איך וויל זע גאָר ניסט איך וויל ניט דאיין ג״ע איך וויל ניט דאיין עוה״ב כו׳ איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין", כמבואר בקונטרס העבודה שע״י ביטול וקבלת עול מלכות שמים בתכלית מוכשר להעבודה במוח ולב וכו׳.

אף שהנשמה מלובשת בגוף יש בה כל סדר ההשתלשלות, טהורה, בראתה, יצרתה, נפחתה. בריאה ויצירה וכו׳, וגם נתת בי, נתינתו של הקב״ה שהוא ונתינתו אחד ומשגיח עליו בהשגחה פרטית. ואתה משמרה בקרבי, שהשומר נעלה יותר מהנשמר. כי עבודת הנשמה משפיעה בכל ד׳ המדרי', אורה ושמחה וששון ויקר, חכמה בינה ז״א ומלכות, באופן ד"ליהודים", תכלית הביטול, וממשיך עצמותו ומהותו ית׳ שלמעלה מעלה מסדר השתלשלות.

ע״י "לפקודיהם" מגיע לנשיאת ראש, ע״י ההתבוננות במצבו שהוא חסר ביותר ונמצא בעולם העשי׳, עי״ז דוקא בא לתכלית הביטול. כשראו שטבעת המלך ניתנה להמן, נתעוררו לתשובה נעלה ביותר. משל אדמו"ר האמצעי מעני שמיד שמכיר במצבו נעשה במצב של בכיות וכו׳. ובאים מזה למצב של ליהודים, ביטול ונמשך באורה ושמחה וששון ויקר. והימים האלה כשנזכרים כדבעי אז הם נעשים ונמשכים תיכף, ע״י קריאה בתורה זה יתנו, באים מיד לענין "זה א–לי ואנוהו", מראה באצבעו ואומר זה.

נערך ע"י הר' שנ"ז שי' פרקש