סיכום:
ברכה ותפלה, המשכה בוודאות.

ש״פ ראה, כ״ז מנ״א, מבה״ח אלול. מתחיל עם המאמר אני לדודי בלקו"ת עיקרו קשור לד"ה ראה אנכי תרכ"ז בקשר למאה שנה לאמירתו המבאר ההפרש בין תורה לתפלה. חסר בסיומו.
מעלת התפילה הוא שפועל רצון חדש מבחי' כתר שלא היה במקור, יהי רצון, משא"כ ברכה מלשון 'המבריך את הגפן' שממשיך מה שכבר היה מקודם במקור, אבל מאידך גיסא, המתפלל עומד למטה ממקום ההמשכה ואינו יודע אם הממשיך יעשה כבקשתו, משא"כ המברך בטוח בהמשכה כי הוא עומד למעלה ממקור ההמשכה, כל זה בברכה סתם, אבל גם ברכה שנוסף בו גם מעלת התפלה כמו הנאמר בפרשה: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה", ויכול להמשיך גם רצון חדש שלא היה במקור ובאופן של וודאות, "אשר תשמעו" לשון ודאי ולא 'אם' תשמעו, וגם מהפכים את הקללה "אם לא תשמעו" שאז ההמשכה יותר נעלית. ומטעם זה נקבע המאמר ד"ה אני לדודי בפרשת ראה, כי בחודש אלול מתגלה המלך עצמו בשדה לכן היא הכנה לעבודה דעשי"ת שאז מתגלה היחידה מפנימיות שלמעלה לפנימיות דישראל, "אנכי נותן לפניכם", שאז ההמשכה היא בוודאי ללא ספק.