סיכום:
דבקות עם נותן התורה
 
כאשר יתבונן האדם איך שנמצא למטה בריחוק הערך ביותר… האדם שנמצא למטה הוא בריחוק ביותר מן הקצה אל הקצה… ועאכו"כ כאשר פגם וחטא ועבר את הדרך, שאז הוא בריחוק גדול יותר מאשר מן הקצה אל הקצה, שלמרות הריחוק שביניהם, הרי כיון ששניהם נקראים בשם קצה, מובן שיש איזה שייכות ביניהם, ואילו הריחוק שמצד החטא כו' הוא למטה מטה עד אין תכלית (היינו שבמטה גופא יש מדריגות כו', וכנ"ל שיש גם המציאות דכשפים שמכחישין פמליא של מעלה), הנה עי"ז יתמרמר לבו ובכה יבכה במר נפשו על ריחוקו מהוי', ומזה יבוא לידי תשוקה ורצוא לדבקה בו ית'... אך ע"י מה ידבוק בו… ע"י התורה דוקא, כי התורה היא חכמתו ורצונו ית', ובתורה מלובש אוא"ס… וכמבואר בתניא שהיחוד של השכל עם המשכיל והמושכל הוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו כו', ולכן כאשר מקשר דעתו ומחשבתו בתורה, הנה עי"ז הוא נדבק בו ית', וכמארז"ל שע"י התורה אותי אתם לוקחים…

אך איך יוכל האדם לבוא לידי ידיעה זו שהוי' הוא האלקים ואין עוד מלבדו, והלא הנברא אינו בערך כלל אל הבורא, ועאכו"כ לגבי המדריגות שלמעלה מדרגת בורא, וכידוע שלא זהו עיקר האלקות מה שהעולמות מתהווים ממנו. הנה עז"נ אתה הראת לדעת, אתה, דו, היינו עצמות א"ס, הראת, האסט זיך בּאוויזן, לדעת, אז מ'זאל דיר וויסן, שזוהי הנתינת כח מעצמות אוא"ס שתוכל להיות הידיעה שהוי' הוא האלקים ואין עוד מלבדו.

נערך ע"י הר' שנ"ז שי' פרקש