סיכום:
שם 'צבאות' מדורו של משה עד לדורנו

שם צבאות נתחדש בתפילת חנה ובנבואת שמואל ("כה אמר ה׳ צבאות גו׳") במלחמת עמלק. עצמות א"ס למעלה באין-ערוך לכל המשכה וגילוי (גם התואר 'אין ערוך' אינו מתאים) רק עלה ברצונו להמשיך וכו' ע"י שמות, ואינם בערך לעצמות. 

באדם יש ענינים שאינם בערך, ראש ורגל, נשמה וגוף, עד ליחידה שבנפש ועקב שברגל, שהם אין ערוך לגמרי זל"ז, ובכל זאת יש להם איזו שייכות, שם אינו בערך כלל אל האדם. גם בחי וצומח ואפילו דומם השם אינו בערך לדבר הנקרא בשם. עד״ז ההמשכות והגילויים שלמעלה אינם בערך כלל. ב' הפכים בשם, קיום וחיות הדבר והיותו נפרד וזר. "צבאות הוי׳", השם טפל להוי', בו מורגש שאין עוד מלבדו, באצי' עולם האחדות, הגם שהוא עולם, גם מלשון העלם והסתר מ״מ הוא עולם האחדות. ע"ד הוי' אחד, שבז׳ רקיעים וארץ וד׳ רוחות העולם נרגש הא׳ אלופו של עולם, דזהו ענין אין עוד מלבדו, אבל 'עמו' יש עוד, בבי"ע גם זה אינו נרגש, שם הוא עולם הפירוד וההתחלקות.

בדור דעה של משה עמדו במצב של אחדות אמיתית ונמשך אצלם שם "צבאות הוי'" דאצי', בדורות לאח"ז לאחר מיתת משה ויהושע (בח' שבט) קראו לה' 'צבאות' לצורך בירור עולמות בי"ע, גם למלחמת עמלק צריך צבא כפשוטו להלחם עם המנגד, או להפחידו שלא יצא למלחמה לכתחילה, ומכיון שיש מנגד צריך שם בפני עצמו, שם צבאות. משא״כ בזמן משה הנה אז השם צבאות הי׳ טפל ונסמך לשם הוי׳. 

הנתינת-כח לזה, "ויהי בעצם, היום, הזה". ג' עניני תוקף האור והגילוי. משם נמשך "הוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם", שישראל למעלה מהניצוצות, ונמשך באופן נצחי מאלקות שלמעלה מגדרי הזמן וגם בעוה"ז ומזה באים להגילוי דלעתיד לבוא.

נערך ע"י הר' שנ"ז שי' פרקש