סיכום:
שמחה, תכלית העבודה כבר מש"פ נצבים

ר"ה נקרא ימים נוראים, ויחד עם זה נקרא בשם יו"ט, משום שהשמחה בו היא בפנימיות, ובחיצוניות הוא ענין של רעדה. אמנם במאמר דלקו"ת מקדים ענין השמחה דחג הסוכות, "שוש אשיש", לר"ה, "תגל נפשי". ואח״כ הופך הסדר, "תקעו בחודש שופר", ר"ה ואח"כ "ליום חגנו" חה"ס, וכ"ה בהפטרת שבת שלפני ראש השנה, צריך לומר, שהוא הוראה בעבודת האדם, הוראה בהלכה, עד למעשה בפועל שהוא העיקר.

והיא הנותנת, שעיקר והתחלת הכל היא העבודה בשמחה גלוי׳ דוקא. זהו גם מה שבפרשת תבוא קורין בתושב"כ "עבדת את הוי׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל", ששמחה זו היא שמחה גדולה ביותר. עוד לפני העבודה דנצבים שקורין לעולם לפני ראש השנה צ״ל כבר שלימות השמחה, באופן ד"עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל".

לפני העבודה ד"תגל נפשי באלקי", "וגילו ברעדה", כבר עומדים באופן ד"שוש אשיש", השמחה גלוי׳ דחג הסוכות, משום שזהו השלימות והכוונה דראש השנה. ידוע פתגם החסידים, שכל דרושי ספר משנה תורה שבלקו״ת נרמז בהם ענין התשובה. שזהו ענין חודש תשרי, ומזה מובן גם בנוגע לדרוש זה, שעיקרו ונקודתו הוא שיהי׳ תכלית השלימות בענין התשובה, ומכיון שישנו ענין התשובה בשלימות, אזי כל ישראל נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים טובים בספרן של צדיקים, בבני חיי ומזוני רויחי, שזה כולל כל הברכות.