ע"י התבוננות דבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, שהוא לשון ציווי וגם לשון הבטחה, עי"ז כל עבודת האדם היא כדבעי. אך כשאינו כן צריך להיות פדיון והשבה למקומו ע"י משפט וצדקה. לכאורה גם ציון צריך לשוב בצדקה, כי לפני לימוד התורה צריך סייעתא דשמיא מיוחדת לכוון ההלכה כדבעי, וכדי לקבל זה מלמעלה על האדם לסייע לנדכאים בצדקה. אבל בפסוק משמע שציון במשפט לבד תפדה, כי לא שייך בה שביה אלא כל דבר על מכונו בא, ורק במקומו עצמו צריך שיהיה "כמו שצריך להיות", אבל לשביה, היינו מי שמקבל עליו עול ד"א, צריך פעולה להחזירו למקומו. לא די בתורה וצ"ל צדקה ומצוות בעשיה גשמית כמבואר בתניא פרק ל"ז (בגימט' הב"ל) שנותן פרוטה מחיי נפשו ועולה כל כח נפש החיונית לה'.

המטרה בסיום הפטורה בפסוק זה, כי לא מספיק לבטל ענינים בלתי רצויים שבתחילת ההפטרה אלא צריך גם להפכם לטובה. "יהפכו ימים אלו וגו' והאמת והשלום אהבו", כל ישראל יקיימו כל המצוות כמצוות רצונך, גם מצוות של מלך, כי כל ישראל בני מלכים ומלכים הן. אמנם נצחיות המקדש דלעתיד הוא גם על ההווה ועל העבר לכן אפשר כבר בזמן הזה לקיים מצוות כמצוות רצונך.