סיכום:
עליה בתשובה על אברתו, למעלה מתומ"צ 

בענין התשובה, "ישאהו על אברתו", למעלה מבחי' ז"א, מצד מעלת התשובה. מביא הסיפור הידוע מכ״ק מו״ח אדמו״ר שפעם שאל את אביו למחרת יום הכיפורים מה עושים כעת וענה לו שעתה ביחוד צריך לעשות תשובה (יעצט דארף מען ערשט תשובה טאן), דהכוונה בסיפור זה היתה בפשטות אל כ״ק מו״ח אדמו״ר, דגם לאחר העילוי שלו ביום הכיפורים (שזהו עילוי נעלה ביותר) הי׳ צ״ל אצלו עילוי עוד יותר למחרת יום הכיפורים, ובאופן של תשובה. שזה מורה על מעלת זמן זה. ומכיון שסיפור זה סופר ונתפרסם ע״י נשיא דורנו, מובן שזהו הוראה לכאו״א מישראל.

וידוע פתגם רבותינו נשיאינו שד׳ הימים שבין יום הכיפורים לסוכות הם כנגד ד׳ אותיות הוי׳ דלעילא. ועד שנקרא היום שלמחרת יום הכיפורים בשם השם (ג–ט׳ס נאמען), כי למחרת יום הכיפורים מגיעים למעלה מכל שם, לפני הוי׳, ולא נקרא אלא בשם ג–ט׳ס נאמען, שם השם. שמכל זה מובנת מעלת מעמדם ומצבם של ישראל בימים אלו. ולכן יתבאר כאן רק העילוי שבענין התשובה, על אברתו, למעלה מתורה ומצוות.

בסופו, מקשר ענין הרחמים עם הפסוק "עוברי בעמק הבכה" (תהילים פ"ד כמספר שנותיו בשנה זו) ומקשר ענין הבכי' למובא בכתבי האריז״ל (הובא בלקו״ת) דמי שאינו בוכה בעשרת ימי תשובה אין נשמתו שלימה. הגם שהיתה עבודתו בתכלית השלימות בחודש אלול ובימי הסליחות ובר"ה ובימים שעברו מעשי״ת, מ״מ, אם אינו בוכה ביום מסויים הרי זה מורה על חסרון בשלימות נשמתו. וכמבואר בלקו״ת הענין בזה, דהבכי׳ בעשי״ת היא ע״ד מה דאיתא בזהר שכששמע ר׳ עקיבא רזי תורה שבשיר השירים זלגו עיניו דמעות מרוב השמחה שמגילוי סודות התורה, שזהו ענין בכי׳ של שמחה הבא מחמת עוצם הגילוי, ולכן בערך עילוי זה אין נשמתו שלימה. דבכי זה קשור עם ענין הרחמים.

נערך ע"י הר' שנ"ז שי' פרקש