סיכום:
העלי' דט"ו באב מתחילה עוד ברגע הירידה.
.
בפרשה ראשונה הקדים תורה (ושננתם) למצוות (וקשרתם) בפרשה שניה הפך הסדר, גם שינה מלשון "ושננתם" שדרשו רז"ל שיהיו ד"ת מחודדים בפיך, ל"ולמדתם" שכולל גם לימוד רגיל שאינו מחודד כו'. להבין זה מבאר מעלת ט"ו באב שבא לאחר ירידה גדולה של "לקתה בכפליים" לכן העליה שבאה ע"י תשובה ד"בכה תבכה" היא נחמה בכפליים שלא בערך לעליית ט"ו ניסן ותשרי שגם בהם יש עליה לאחר ירידה והמשיכו אלקות דירה בתחתונים ובפרט תשרי עבודת התשובה אלא שהעליה היא בהליכה במדרגות מר"ח אלול, משא"כ העליה דט"ו באב היא שלא בערך תיכף לאחר הירידה דת"ב, ואף באותו רגע של הירידה כבר במנחה אומרים נחם כי נולד מושיען של ישראל. אלא כדי להגיע לשלמות מחכים לט"ו באב.
בכמה שנים חל ת"ב וט"ו באב יחד בפ' ואתחנן, עליה מן הקצה אל הקצה, מעלת התשובה יתר על יוה"כ (במשנה מופיע ט"ו באב לפני יוה"כ) כי היא בשעתא ורגעא חדא, משא"כ יוה"כ מתחיל התשובה בחודש אלול.
כלל זה שהעלי' היא בערך הירידה וכל שהירידה למטה יותר "לפום צערא אגרא" העליה למעלה יותר, היא מעלת המעשה, מצד הירידה למטה יותר באים לעלייה גדולה יותר, וזהו החילוק בין ב' פרשיות דקר"ש. בפ' ראשונה ושננתם קודם כדעה שתלמוד גדול כי מביא לידי מעשה, לכן צריך שיהיו ד"ת מחודדין כדי לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, אבל בפ' שניה "וקשרתם" קודם ל"ולמדתם" שכולל כל אופני הלימוד, כי מעשה גדול מצד הירידה למטה. שלימות ענין ט"ו באב הוא ע"ד לעת"ל שיהי' מעשה גדול ונאמר בתורה בפרשה שניה בלשון ציווי ובלשון עתיד.