בתחלת שילוחם היו המרגלים בדרגא נעלית ביותר וכוונת משה היתה להביא את הבטחת הקב"ה ד"ארץ טובה ורחבה" להבנה והשגה פרטית ע"י הראי' ד"ויתורו" (ע"ד מה שבמתן תורה הי' צ"ל (גם) "נשמע") וכך צ"ל בעבודת כאו"א עד שגם מעשה המצוות יהי' בהשגה - ע"ד פרטי מצוות ציצית בפרשתנו. (ס"א)

גם הגישה לעניני העולם, "בכל דרכיך דעהו", צ"ל בהשגה - שבתוך העולם יראה ה"בראשית ברא אלקים", ויתבונן בתוך המציאות, דלא כהמרגלים שקבעו דעתם ואח"כ, כשכבר היו משוחדים, הביטו על המציאות ולכן אמרו מסקנא - "לא נוכל לעלות" - אע"פ שלא לשם כך נשלחו; הוראה לכאו"א עד כמה השוחד מטה מדרך האמת אף אם קודם לכן עומדים בדרגא נעלית ביותר; צ"ל הבנה והשגה אבל בהקדמה לזה - הביטול למשה, האמת. (ס"ב)

מהנ"ל בענין המרגלים לומדים שאיכות (התבוננות אמיתית) גוברת על הכמות (חיצוניות) וכך צ"ל בעבודת כאו"א: בריבוי הנבראים ובפירוד כו' צריך לראות אחדות ה'; גם חכמת האומות, בשנים הקרובות יותר לביאת משיח, נוטה לשיטת האחדות (אף בעניני הטבע) וכן המרגלים הלכו כל העת ביחד דוקא אף שהיו משבטים שונים. (ס"ג)

שאלה בפשוטו של מקרא אודות סמיכות הפרשיות (טו, יז) דמצות חלה ועבודה זרה (שם, כב) ורש"י אנו מבאר; שאלות בלקוטי לוי יצחק בהערות לזהר (ע' קסא) - "ועתה יגדל נא גו'… זכאין אינון ישראל". (ס"ה)

הביאור בפשוטו של מקרא; הביאור בהערות לזהר; ע"ד "מיהו יהודי". (ס"ו)

שייכות תחלת הפרשה (מעשה המרגלים) וסופה (מצות ציצית) - בפנימיות הענינים וההוראה בעבודה; אודות ה"פגישה". (ס"ז)