ישראל… דור שבן דוד בא כו'". (ס"א)

ביום ההולדת צ"ל חשבון נפש כללי החל מנקודת העיקרית (בכל העבודה ד"לשמש את קוני") - ענין היגיעה ד"אדם לעמל יולד"; "בכל דרכיך דעהו" - בכל רגע ממש כולל שבת ויום טוב כי לא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה ואם רגע אחד אינו מנוצל לכוונה הכללית - מזיק כוונת הבריאה (משל לזה מבעל הבית'סטע בביתה); לפ"ז מובן מ"ש הרמב"ם "יראה עצמו וכל העולם"; מוכרח להיות ענין התשובה - תיקון כל פרט; הכח לזה - ביציאת מצרים; ביאור בריש קאפיטל ע"ב בתהלים: "לשלמה אלקים משפטיך למלך תן גו'". (ס"ב)

"בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" - להכיר שבתוך לבושי הטבע ישנם נסים בדוגמת יציאת מצרים או בהשגחה פרטית בגלוי וזוהי ההכנה לנסים שבגאולה האמיתית והשלימה - כשם שיציאת מצרים היתה ע"י האמונה. (ס"ג)

המשך ה"הדרן" על מסכת כתובות - בענין "עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיהיו טוענין פירות" וביאור מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בענין שינוי הטבע לעתיד לבא; ע"ד התנהגות המפלגות הדתיות בארץ ישראל. (ס"ד)

אודות האמונה אל מול מאורעות השואה ל"ע - הטענות הן מפני שראייתנו היא בדוגמת המביט רגע א' באירוע שיש לו תחלה וסוף ומטרה וכו'. (ס"ה)

ע"ד "ע"א מוסדות" שבודאי יתרחבו וכו' ד"מי שיש לו מנה רוצה מאתיים"; ביאור בתחלת קאפיטל עב בתהלים "לשלמה אלקים משפטיך למלך תן", דהי' "דן כיוצרו" ללא עדים והתראה כי ראה את שרש הענינים למעלה. אבל הפסק דין צ"ל לאחרי שהבין כך בשכלו, ועפ"ז - אף ש"כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם (ובאם לאו - גורם היזק), אעפ"כ מצינו שגדולי ישארל לא אמרו "בשם אומרו" לאחר שנקבע בשכלם ובדוגמת הלשונות השווים בראשונים; בענין "ע"א מוסדות" אין להסתפק בקירוב יהודים לתורה ומצוות אלא צ"ל שהמקורבים יהיו "טופח ע"מ להטפיח". (ס"ו)

ענין מיוחד בחג הפסח - הדגשת השייכות לדורות הבאים, וההוראה - בחשיבות החינוך. (ס"ז)

לנצל את הימים שעד חג הפסח לחלוקת מצה שמורה; בשנה הבאה - ע"ב מוסדות והשתתפות מהתוועדות זו. (ס"ט)

בענין ב' תקופות בימות המשיח
תיווך דברי הרמב"ם שבימות המשיח לא יבטל דבר ממנהגו של עולם אלא עולם כמנהגו נוהג, עם דברי הגמרא שעתידים אילני סרק שיטענו פירות (ותיווך הסתירות בדברי הרמב"ם עמצו) - שבתקופה הראשונה דימות המשיח עולם כמנהגו נוהג, ובתקופה השני' יהי' שינוי וחידוש במעשה בראשית.