יום טוב - מועדים לשמחה - בכלל גורם אחדות ובפרט בחג הפסח, שהוא: 1) זמן חירותינו - חירות אמיתי בלי התחלקות בינו ליהודי אחר, 2) חג המצות - מצה ענינו ביטול - ונותן מקום לזולתו. (ס"א)

1) ביאור (מהר' לוי יצחק ז"ל מבארדיטשוב) ע"ז שפסח נקרא בפי כולם (ובתורה שבעל פה חג הפסח ובתורה שבכתב נקרא חג המצות) שהוא ע"ד אחד שמספר מעלת זולתו, בני ישראל (ותורה שבעל פה) מספרים מעלת הקב"ה "שפסח והציל גו'" (חג הפסח) והקב"ה (תורה שבכתב) מספר מעלת בני ישראל שהם בדרגת ביטול (חג המצות); 2) הקשר ביניהם: כדי לעמוד נגד בלבולי היצר בעבודת הביטול (מצה) צריך להגיע לעזר וסיוע מלמעלה והוא ע"י הדילוג וקפיצה של הקב"ה (פסח). (ס"ב)

מעלת ההתאחדות דחג הפסח לגבי חג הסוכות; ובחג הפסח גופא כמה פרטים: מעלת ההתאחדות דשביעי של פסח לגבי ימים הראשונים (ביאור בדברי הצ"צ ששביעי של פסח הוא דרגת "כל השביעין חביבין") מעלת ההתאחדות דאחרון של פסח לגבי שביעי של פסח; בשנה זו - שנת הקהל - ההתאחדות שלה הוא ע"ד ההתאחדול דשביעי של פסח. (ס"ג)

הד' חילוקים ד"דומם צומח חי ומדבר" הן הד' בנים; בקריעת ים סוף מצינו "הפך ים ליבשה" כמו"כ עתה בכל מצוה; עפ"ז יובן הסיפור מאדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שהי' מסתכל זמן ארוך בציורים (דומם) - כדי להוציא מהם הוראה בעבודה. (ס"ד)

המשך (מס"ד) בענין בירור הדומם כו'; מצינו בבית המקדש (דומם) ששרתה בו השכינה בשלימות משא"כ במשכן (צומח), כמו"כ צ"ל בעבודת האדם - ש"המעשה (דומם) הוא העיקר"; ועד"ז בכל העולם כולו. (ס"ה)

לעתיד לבא יהי' "בנהר יעברו ברגל", מעין זה עתה במצוות "והוי רץ לדבר מצוה" המשתתפים בתהלוכה שביעי של פסח יאמרו לחיים. (ס"ו)

1) תורה כללות ופרטיות נאמרה, וכמו"כ מצינו בחג הפסח שישנם ענינים שהם זכר ליציאת מצרים, ויש ענינים הקשורים לפסח; וכן מצינו בגאולה העתידה הקשורה עם (ומקבלת נתינת כח מ)יציאת מצרים; 2) ביאור בזה שרבותינו נשיאנו נהגו להדר באכילת מצה שרוי' אע"פ שכתוב בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן "והמיקל (משום שמחת יום טוב)… לא הפסיד"; ביאור דיוק לשון אדמו"ר הזקן בזה "עיגולים" (ולא "קניידלעך" בל"א). (ס"ח)

אודות שתיית הד' כוסות. (ס"ט)

1) ביאור במש"כ בהגדה של פסח "רבן גמליאל.. שלשה דברים… בפסח… לא יצא ידי חובתו, פסח מצה ומרור"; ברוחניות - ומזה יובן גם בהנהגה בזמן הזה בפועל בגשמיות שמצה מן התורה, ומרור מדרבנן - ופסח בכלל לא; 2) דוגמא מזה על ענין שעסוקים בו בעולם - ה"דייעלאג". (ס"י)

1) ביאור מחלוקת בית שמאי ובית הלל המובא במשנה (פסחים קטז, ב) עד היכן הוא אומר (חלק ראשון דההלל) כו' - ע"פ הלשיטתייהו אם הולכין "בתר כח" או "בתר פועל", ודוגמאות ע"ז מכו"כ פלוגתות דבית שמאי ובית הלל בש"ס; והצריכותא שבכל אחד מהם; 2) הלכה כבית הלל - צריך לתבוע משיח בפועל. (סי"א)

אמירת לחיים ע"י התלמידים שבאו מארץ הקודש - להחלטה להוספה בלימוד התורה - והקשר לחג הפסח. (סי"ב)

בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים - ומחכים לביאת המשיח כו' וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות - עד"ז צ"ל בזמננו זה; לחנך הילדים כמו בזמן יציאת מצרים "שהם הכירוהו תחלה". (סי"ג)

בנוגע לבני ישראל הנמצאים במיצר ושבי'. (סי"ד)

בהמשך להאמור לעיל (ס"ח) - שיכולים לאכול חמץ באחרון של פסח לפני ברכת המזון ומעריב כפס"ד אדמו"ר הזקן. (סט"ו)

הדרן על הש"ס - משנה
אמר ריב״ל עתיד הקב״ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש״י עולמות וכו'. דברי הרמב״ם בפיה״מ והרע״ב בטעם שסידר רבי מאמר זה בחתימת המשנה. כמה קושיות. אמר ר' שמעון בן חלפתא לא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום כו'. דברי חדא״ג מהרש״א. כמה קושיות. שייכות המשנה שבה ב׳ מאמרים הנ״ל למשנה שלפני'  — מחלוקת ב״ש וב״ה בחלות דבש. דברי התויו״ט בענין ״לכל צדיק וצדיק״. 

מחלוקת כללית דב״ש וב״ה, בענין בכח ובפועל - מי מהם קובע. המחלוקת שלהם (קרוב לסיום הש״ס) בענין ״דגים מאימתי מקבלין טומאה וכו״. חלות דבש מאימתי מיטמאות. מחלוקת ר״א (מתלמידי ב״ש) וחכמים בתחילת הש״ס בזמן קריאת שמע של ערבין. מחלוקת ב״ש וב״ה בהדלקת נרות חנוכה אם מוסיף והולך או פוחת והולך. בר״ה לאילן אם הוא באחד בשבט או בט״ו בו. עד היכן אומרים הלל בליל פסח לפני אכילתו — עד אם הבנים שמחה או עד חלמיש למעינו מים. בהרואה יום אחד עשר שב״ש מחייבין בקרבן וב״ה פוטרים. הצריכותא של כל אלו המחלוקות. כמה אופנים ב״בכח״. 

היסוד לכהנ״ל - מחלוקתם בכללות הבריאה, שב״ש אומרים שמים נבראו תחילה וב״ה אומרים הארץ נבראה תחילה. דברי המהרש״א בזה. הביאור בזה עפ״י הנ״ל. מחלוקת זו היא היסוד לכל מחלוקתיהם הנ״ל. החילוק לדעת ב"ש בין זה שהכח נחשב כמו הבפועל לבין שהכח עדיף מהבפועל. באיזה דינים אמרינן שהכח נחשב כמו הבפועל. 

מחלוקת ב״ש וב״ה הנ״ל בנוגע לבריאת האדם, שב״ש אומרים נוח לו לאדם שלא נברא משנברא וב״ה אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. מחלוקת זו ושבסדר הבריאה, תוכנן מהי כוונת הבריאה. 

הקשר דהמאמר דריב״ל להמשנה שלפני׳. וכן המאמר דרשב"ח. החילוק בין תורה למצות, ובהלכות ודיני התורה עצמן — כמו שהן הוראה להאדם וכמו שהן חמדה גנוזה כו׳ של הקב״ה. עד״ז בנוגע לשני האופנים שבתורה, דב״ש וב״ה. דיוק הלשון "מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה". הקשר דסיום המשניות להתחלתן.