כל פרטי ההוראות דעשרה בטבת - הן הענין המשותף בכל השנים, והן הענינים שבהתאם לקביעות השנה - הם הוראה בתורה הנצחית, גם לע"ל. (ס"א)
הענין המשותף בכל הצומות - "צום ויום רצון לה'", "צום אבחרהו"; והענין הפרטי דעשרה בטבת - "סמך מלך בבל אל ירושלים". (ס"ג)
עשרה בטבת ביום ראשון בשבוע - אע"פ ש"אנשי מעמד" לא היו מתענין באחד בשבת כדי שלא יצאו מעונג שבת לצום - מורה על חומר הצום (ובמילא - העילוי), מעין ודוגמת כללות החומר דעשרה בטבת שאפילו הי' חל בשבת לא היו יכולין לדחותו ליום אחר. (ס"ה)
עשרה בטבת ביום א' דפ' ויחי: "ויחי יעקב בארץ מצרים" - כוונת הירידה למצרים (גלות) אינה אלא כדי לבוא לעילוי גדול יותר. ובזה מודגש שגם הכוונה ד"סמך מלך בבל אל ירושלים" היא - למעליותא, "סומך נופלים". (ס"ו)
הוספה בצדקה ביום התענית. (סי"א)